שאלה: מי שמוצץ בפיו תפוז או אשכולית, ואינו לועס אותו בשיניו, האם מברך על הפרי ברכת בורא פרי העץ כדין ברכת הפירות, או שמברך שהכל, כדין מי ששותה מיץ פירות?
תשובה: הנה אמת הוא, כי אף על פי שהאוכל פרי מברך עליו בורא פרי העץ, מכל מקום, אם לקח את הפרי וסחט ממנו את המיץ, מברך עליו ברכת "שהכל נהיה בדברו". ואמנם נחלקו הפוסקים, לגבי מיץ שעשוי מגוף הפרי ממש, כגון מיץ תפוזים, שכל בשר הפרי נסחט ונעשה משקה, האם דינו כדין שאר "מי פירות" שברכתן שהכל נהיה בדברו, או שדין מיץ זה שונה הוא, והרי הוא כפרי מרוסק, שברכתו בורא פרי העץ.
והגאון החזון איש כתב, שמיץ שעושים מתפוחי זהב וכדומה, מכיון שכל בשר הפרי נסחט לתוך הכלי, ברכתו בורא פרי העץ. וכבר קדם להחזון איש בסברא זו הגאון הלק"ט (הלכות קטנות), ועוד מגדולי הפוסקים. ויש מקור לדבריהם בדברי הראשונים.
אולם יש מרבותינו האחרונים החולקים בדבר זה, והם סבורים שאף על מיץ תפוזים יש לברך שהכל. כי לעולם אין חילוק בדבר, וכל שהוא משקה, אף על פי שכל מהות הפרי נמצאת בתוכו, ברכתו שהכל. וכן היה פוסק הלכה למעשה מרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל.
ועתה עלינו לדון, כשבא אדם למצוץ את המיץ מן הפרי, ואינו מכניס את גוף הפרי לפיו ללעוס אותו, אלא נהנה ממנו על ידי מציצת הפרי בלבד. האם דינו כדין מי ששותה מיץ ומברך שהכל, או דינו כדין האוכל שמברך בורא פרי העץ. ונחלקו בזה גדולי הפוסקים. שהגאון הפרי חדש הוכיח מדברי הרמב"ם שדין המציצה כדין אכילה. שהרי כתב הרמב"ם בשם הגאונים, שהמוצץ קני סוכר מברך בורא פרי האדמה. ומבואר אם כן שהמציצה אין דינה כשתייה אלא כאכילה. וכן פסק הגאון רבי יהודה עייאש, ועוד.
ולעומתם הגאון רבי עקיבא איגר, וכן הגאון רבי יוסף ידיד הלוי, הוכיחו מדברי התוספות שדין המוצץ שווה לדין השותה משקה, שמברך שהכל.
ולהלכה פסק מרן רבינו זכר צדיק לברכה, לאחר שהאריך לדון בדברי הפוסקים בענין זה, שדין המוצץ פירות שאינו לועס את הפרי בשיניו, הוא כדין השותה את המיץ, ומברך שהכל נהיה בדברו. ואינו מברך ברכה אחרונה כלל וכלל, שהרי בכדי לברך ברכה אחרונה על משקה, צריך שישתה רביעית בבת אחת, דבר שאינו שייך מבחינה מעשית במציצת פרי. (שו"ת יביע אומר, חלק שמיני, סימן כה).
ולסיכום: המוצץ פרי ואינו לועס אותו בשיניו, מברך עליו שהכל נהיה בדברו, כדין מי ששותה מיץ פירות.
