שאלה: לא פעם, נזכרת בדבריכם הלשון "המחמיר תבא עליו ברכה", או "וממדת חסידות נכון להחמיר", והשאלה היא, אם הדבר הוא מותר מן הדין, מדוע אתם כותבים שכדאי להחמיר, ואם הדבר אסור, אם כן, שיהיה אסור לכל אחד, ומדוע כתבתם להתיר?
תשובה: לשון "המחמיר תבא עליו ברכה", נזכרת רבות בדברי הפוסקים. וכבר בדברי הראשונים נמצא מטבע לשון זה. (ראה לדוגמא בלשון הרשב"א ב"מ דף עא. ובחדושי הריטב"א נדה סו. ועוד).
וביאור הענין, כי יש ענינים רבים שמעיקר ההלכה ושורת הדין, יש להקל בהם. אולם מצוה מן המובחר להחמיר לחוש לכל השיטות באותו ענין, או לחוש לספק השייך באותו ענין, אך כל זה אינו מן הדין, אלא ממדת חסידות.
ובאמת שראוי לכל אדם להנהיג עצמו בכמה עניני חסידות כפי כוחו. ועל פי דברי הזהר הקדוש הוא חיוב גדול, וכן האריכו הרבה בענין זה רבותינו המקובלים.
וכתב רבינו המסילת ישרים, כי שורש המילה "חסידות", נגזר מן המילה "חסד". ואף על פי שמדת החסידות שייכת בין בענינים שבין אדם למקום ובין בענינים שבין אדם לחבירו, מכל מקום שורש מדת החסידות הוא דוקא בענינים שבין אדם לחבירו, שיראה אדם להיטיב כמה שיוכל עם זולתו, ויזהר להתנהל נכונה בסדר דיבורו עם הבריות, שיאמר לחבירו דברים שיהיו נעימים לאזנו, וכן יראה לסייע לאחרים בצדקה גדולה בממונו, או בגופו, בהשתדלות אצל אחרים וכל כיוצא בזה. כללו של דבר, יראה בעצמו מה היה רוצה שיטיבו לו, וכך יעשה לאחרים. עד שיתרגל במדה זו ותהיה מושרשת בו, ויהיה מטיב לבריותיו של הקדוש ברוך הוא, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.
וכתב רבינו הריטב"א (הובאו דבריו בחדושי החקרי לב על מסכת שבועות), כי אין לך ריע קרוב לאדם יותר מאשתו. וכן אשה, אין לה אדם אחר קרוב אליה יותר מבעלה. ועל כן פשוט הוא, שלפני שילך אדם לחפש לו מעשים טובים וחסדים מחוץ לביתו, יזהר להתנהג יפה עם בני ביתו, באהבה ואחוה, בהבנה ובאורך רוח. ועיקר איסור אונאת דברים שהזהירה עליו התורה, שייך דוקא בין אדם לאשתו, ובין אשה לבעלה, וכבר אמרו רבותינו, לעולם יזהר אדם באונאת אשתו, מפני שדמעתה מצוייה.
וכל ענינים אלה של חסידות, הנם בכלל "שיירי מצוה", וכבר שמענו מרבותינו, "שיירי מצוה מעכבין את הפורענות", כלומר, אפילו דבר שאינו מצוה ממש, מכל מקום, הואיל ורואים מן השמים שאותו אדם נזהר כל כך ומהדר וחושב ומרבה במצוות, גדולה זכות זו להציל את האדם מן הפורענות. ובכלל שיירי מצוה, כל עניני החסד שאין האדם מחוייב בהם מן הדין. וכן אדם המהדר אחר אתרוג נאה למצות ארבעת המינים, ואדם המהדר שתהיה לו מגילת אסתר כשרה לקריאה, הרי אלו בכלל שיירי מצוה, ובכלל מדת החסידות.
והזהירו רבותינו, שאם בכל ענין שעושה אדם יזהר להצניע את עצמו, שלא יכוין במעשיו בשביל פרסום שמו הטוב וכדומה, כל שכן שבמצות החסידות יזהר להצניע עצמו. ובפרט יזהר מעניני חסידות ששיך בהם צד איסור, כגון עניני גאווה וכדומה. וכבר הארכנו בזה במקום אחר.
הגאון רבינו שלום משאש זצ"ל, רבה של ירושלים, היה דר במרוקו. ובעירו לא נהגו גדולי הדור להניח תפילין של רבינו תם. ואילו הוא, חפץ היה מאד להניח תפילין אלה, ביודעו כמה גדלה חשיבות חורה זו, ובפרט כאשר נודע לכל דברי הראב"ד, שמצא בתלמוד ירושלמי ישן, שהיה כתוב בו בסדר הנחת פרשיות התפילין כשיטת רבינו תם. ועוד, כי ידוע על פי דברי המקובלים שיש מעלה גדולה בהנחת תפילין אלה. ועל כן עז היה רצונו להתחיל לנהוג בחומרא זו. ובהיותו כבן שלשים שנה החל במנהג הטוב של הנחת תפילין של רבינו תם. לאחר כמה חודשים, חלה במחלת הטיפוס, והגיע עד שערי מות, עד שריחמו עלינו מן השמים, והתרפא מחוליו לגמרי.
לאחר מכן, עמד ועשה חשבון נפש עם עצמו, על מה נענש לחלות בחולי קשה כל כך? חשב וחשב, עד שהגיע למסקנה כי "חטאו" הגדול היה, שהניח תפילין של רבינו תם בפני רבני מרוקו הזקנים, והיה כאן חשש של "יוהרא" מצדו, שהוא מחמיר במה ששאר גדולי הדור אינם מחמירים. מיד קיבל עליו להפסיק בהנחת תפילין של רבינו תם נגד מנהג רבני עירו.
(אולם בודאי שבזמנינו, בארץ ישראל, מצוה רבה על כל אדם להניח תפילין של רבינו תם, אחר שפשט המנהג בקרב רבים מהמון העם להחמיר בזה, וכמו שהארכנו בזה בספר אביר הרועים חלק שני).
וכתב הרב בעל ספר פלא יועץ, שאם ימנע אדם מקיום ענין של חסידות, מפני סיבה אחרת, של גאוה וכדומה, יזכה בזה לשכר על אותו ענין, כאילו קיימו, אף על פי שנמנע ממנו. מפני שמן השמים רואים שהוא היה חפץ להתחסד עם קונו, ורק מפני סיבה צדדית לא עשה כן, הרי שמחשבה טובה מצרפה הקדוש ברוך הוא למעשה, כאילו עשאה.
נמצינו למדים, כי עניני חסידות שייכים באמת לכל אדם. הן בעניני הידור וחיזור אחר המצות, והן בעניני עשיית חסד עם הבריות. ובלבד שיכוין אדם את מעשיו לשם שמים, ולא לשם כבוד או חנופה חלילה. ובזכות קיום מדה זו, נזכה לראות בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.
