תשובה: בגמרא במסכת חולין (דף קה.) אמר מר עוקבא (שם חכם), אבא שלי, כשהיה אוכל בשר, לא היה אוכל גבינה אלא למחרת, ואילו אני, באותה סעודה איני אוכל בשר ואחר כך גבינה, אבל לסעודה אחרת אני אוכל גבינה. וכתב הרי"ף, שמכאן למדנו, שאין לאכול גבינה אחר בשר, אלא אם ישהה שיעור שבין סעודה לסעודה. ונחלקו הראשונים כמה זמן יש להמתין, שדעת רבינו תם, שמותר לאכול גבינה מיד אחרי אכילת בשר, ובלבד שינקה את פיו ואת ידיו. ולשיטתו מר עוקבא שהיה ממתין מסעודה לסעודה, מחמיר על עצמו היה, ואמר על עצמו שאינו מחמיר כל כך כמו אביו. אולם לדעת רוב הראשונים, הרי"ף, והרמב"ם ועוד, מה שממתין היה מר עוקבא שיעור שבין סעודה לסעודה, מן הדין היה עושה כן, ואמר שאינו נוהג חומרא כמו אביו שהיה ממתין עשרים וארבע שעות. וכן פסק מרן השולחן ערוך, שמן הדין יש להמתין שיעור זמן שבין סעודה לסעודה.
וכמה הוא שיעור הזמן "שבין סעודה לסעודה" שיש להמתין? דעת התוספות, שאין קצבה לשיעור זה, אלא כל שסיים את סעודתו, כגון שכבר פינו את השולחן, רשאי לאכול מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר.
אולם דעת רוב הראשונים, שיש להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת גבינה, שזהו ההפרש בין סעודה לסעודה שאמר מר עוקבא. וכן דעת הרמב"ם, שיש להמתין שש שעות, וכן פסק מרן השולחן ערוך, וגם הרמ"א כתב שכך נכון לעשות, אף על פי שיש חולקים. ואף שיש מן האשכנזים שמיקלים בפחות משש שעות, כתב מרן החיד"א, שבגלילותינו המנהג פשוט לכל אדם להמתין שש שעות. וכתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא מגדולי פוסקי אשכנז סמוך לזמן מרן) שאף למנהג האשכנזים, כל מי שיש בו ריח תורה ראוי לו להחמיר להמתין שש שעות. ובספר ערוך השולחן (להגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין לפני למעלה ממאה שנים) כתב שכיום אף מנהג רוב האשכנזים להחמיר בזה, וחלילה לשנות.
וטעם הדבר שלא לאכול גבינה אחרי בשר הוא משום בשר שנכנס בין השיניים, ויש לחוש שכאשר יאכל גבינה, יצא הבשר מבין שיניו ונמצא אוכל בשר וגבינה ביחד, וכך היא דעת הרמב"ם, אולם לשיטת רש"י והרא"ש הטעם הוא מפני שהבשר מוציא טעם בפה זמן ארוך, ולהלכה אנו נוקטים כשני הטעמים, ולכל הדעות אחרי שש שעות יכול לאכול גבינה, ואף לשיטת הרמב"ם שסובר שיש לחוש לבשר שבין השיניים, מכל מקום אחרי שש שעות הבשר נחשב כבר מעוכל ואין לחוש לו. ומכל מקום אם יודע בפירוש שיש בשר בין שיניו, צריך להסירו אף לאחר שש שעות.
ובהלכה הבאה יובאו עוד פרטי דינים בזה.
