מצוות צריכות כוונה בכל המצות
כלל גדול בידינו בכל המצוות, שכשהאדם עושה אותם, חייב לכוין בשעת עשיית המצוה, כי כעת הוא מקיים את אותה המצוה. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן ס סעיף ד), "יש אומרים שאין המצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה".
ולדוגמא, אדם השומע קול שופר שלא לשם מצות שופר, אלא בכדי לשמוע קול השופר שהוא מנגן בו, לא יצא ידי חובת המצוה של תקיעת שופר בראש השנה. וכן אדם הקורא קריאת שמע, אך אינו מתכוין לשם מצות קריאת שמע, הרי שעליו לחזור ולקרוא קריאת שמע פעם שנייה.
מצוות צריכות כוונה במצוות ליל הסדר
ומעתה בפשטות, כן הדין לענין אכילת מצה בליל פסח, שחייב אדם לכוין בשעת אכילת המצה "לשם מצות אכילת מצה". ומכל מקום בדיעבד, אם אכל בלא לכוין לשם מצות אכילת מצה, מעיקר הדין יצא ידי חובת מצות אכילת מצה.
וטעם הדבר שבדיעבד יצא ידי חובתו, הוא משום שיש הבדל בין מצות אכילת מצה ממצוות אחרות, שכן האדם "נהנה" באכילת המצה. ויש לדין זה מקורות ואריכות בדברי הפוסקים. ובפרט אם בירך "על אכילת מצה" לפני שאכל, כתבו הפוסקים שאין לך כוונה גדולה מזו, שהרי הוא אומר בפיו בפירוש, שהוא אוכל לשם מצות אכילת מצה.
ומכלל הדברים נשמע, שכן הדין לענין אכילת מרור, שבודאי לכתחילה צריך כל אדם לכוין בשעת אכילת מרור לקיים מצות אכילת מרור בליל פסח. ומכל מקום בדיעבד, אם לא כיון לשם מצות אכילת מרור, יצא ידי חובתו. והטעם שיש להקל בדבר בדיעבד גם באכילת מרור, (אף על פי שאין האדם נהנה באכילתו), הוא משום שמצות אכילת מרור בזמן הזה עיקרה מדרבנן (מדברי חכמים), ולא מן התורה. ומכיון שיש מחלוקת הפוסקים אם מצוות צריכות כוונה, לכן בדבר זה שחיובו הוא מדרבנן, אנו מיקלים בדיעבד שאינו חייב לחזור לאכול מרור.
מה הכוונה "צריך כוונה"?
ובעיקר הדבר שמצוות צריכות כוונה, אין הכוונה בזה שחייב לומר בפיו שהוא מכוין לקיים מצות ה' במה שעושה, אלא העיקר הוא כוונת הלב בכל מה שעושה. ולכן אין חיוב לומר נוסח "לשם יחוד" לפני קיום כל מצוה ומצוה. ואדרבה יש מהאחרונים שכתבו שלא נכון שכל אדם יאמר נוסח זה של "לשם יחוד", שהרי כוונת הדברים הנאמרים ב"לשם יחוד" אינה מובנת לכל אדם. וגם מרן רבינו הגדול זצ"ל לא אמר נוסח זה לפני התפילות ומעשה המצוות, (מלבד, במצוות ספירת העומר בלילה הראשון, שאז גם הוא אמר נוסח לשם יחוד, וכן במצות אכילת כזית פת בליל סוכות, וכן לפני הנחת התפילין). ומכל מקום רבים נוהגים באמירת לשם יחוד לפני כל מצוה ומצוה.
מעשה במרן זצ"ל
בשנת התשי"ב, הוציא מרן זצ"ל את חיבורו ההלכתי הראשון "שו"ת חזון עובדיה" על הלכות פסח. (והוא בן שלושים ואחת שנה). ושם כתב, שאין חיוב לומר נוסח לשם יחוד לפני כל מצוה ומצוה. ואז עוררו עליו כמה מבני בבל (עיראק) מחלוקת גדולה, כי טענתם היתה, שאין רשות לשום אדם בעולם לחלוק על דברי הבן איש חי, ומאחר והוא תיקן נוסחאות לכל מצוה ומצוה, לומר "לשם יחוד" לפני עשייתה, אי אפשר לומר שאין חיוב בדבר. ומרן זצ"ל השיב להם, כי הבן איש חי לא כתב לעשות כן מעיקר הדין, אלא ממידת חסידות. ועוד, שמותר לחכם לחלוק על דברי חבירו, אפילו אם הוא גדול ממנו. ובפרט שכמה מגדולי האחרונים, ובהם הגאון הנודע ביהודה, והגאון רבי חיים מצאנז, הורו שאין לומר נוסח לשם יחוד מכמה טעמים.
אך הם נותרו בדעתם, והיו ממררים את חיי מרן זצ"ל, ממש, עד שחלה מרן באופן שהיה חשש ממשי לשלומו.
אז עמדו לימין צדקו של מרן זצ"ל רוב גדולי הדור ההוא, ובראשם הגאונים, רבי צבי פסח פראנק, שגער ברבנים שעוררו מחלוקת על מרן זצ"ל, וכן הגאון רבי עזרא עטייה, ראש ישיבת פורת יוסף, שכאשר באו לביתו כמה מחכמי הבבלים למחות על דברי מרן, אמר להם כך: הרי עם כל זקנתכם וחכמתם עוד אף אחד מכם לא הגיע אפילו לקרסוליו של רבי עובדיה יוסף, ואם כן איזו חוצפה יש בכם לעורר מחלוקת נגדו.
גם גדול המקובלים בירושלים, שבעצמו למד מרבינו הבן איש חי, הלא הוא הגאון רבי אפרים הכהן, עמד לימין רבינו, והלך לביתו של גדול רבני הבבלים, ודיבר על לבו להשקיט המחלוקת, והיה משבח את מרן זצ"ל כי ממנו תצא הוראה לכל ישראל.
ראש בעלי המחלוקת שנקהלו על מרן זצ"ל, עשה מעשה חמור ביותר, שבשעה שהלך מרן בכיכר ציון בירושלים, השליך על מרן איזה ירק, כדי לבזותו. ולא עברו ימים, עד שבשנת התשל"ה, עשו הערבים פיגוע גדול בכיכר ציון, וממש באותו מקום בו ביזה האב את מרן זצ"ל, נהרג בנו יקירו. ומאז כפי הנראה, חדל אותו אדם ממעשיו הרעים, והיה עוסק בחלוקת פרקי תהלים בבתי הכנסת. והוא רחום יכפר עון. (ובספר אביר הרועים חלק שני, הארכתי בסיפור הדברים כולם).
וכיום כבר הושרש הדבר, שאין חיוב באמירת נוסח לשם יחוד כלל, ורק ממדת חסידות, יש נוהגים לאמרו. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
