שאלה: האם ניתן לצאת ידי חובה בשמיעת ברכות, כגון בחתונה וכדומה, כאשר המברך משמיע קולו דרך רמקול, או לא?
תשובה: ביארנו כבר, בכמה הזדמנויות בעבר, את עיקר דין שומע כעונה, שהשומע ברכה או קריאת מגילה, וכן שאר דברים שצריך לצאת ידי חובה באמירתם, מפי אדם אחר, ואותו אדם מכוין להוציא את השומעים ידי חובת הברכה, וגם השומע מכוין לצאת ידי חובה בשמיעתו, יוצאים בזה ידי חובת הברכה, מדין "שומע כעונה", שהשומע, הוא כמו מי שאמר בעצמו את הברכה.
ומעתה עלינו לדון האם יוצאים ידי חובת הברכה, כאשר המברך משמיע קולו דרך רמקול, או שלא יוצאים ידי חובה אלא כאשר נשמע קולו של המברך באופן טבעי בלבד. והשאלה נפוצה הרבה בחתונות, שהרב המסדר קידושין מברך את ברכות החופה, ומכיון שהאולם גדול, הוא מעוניין להשמיע קולו דרך רמקול.
והנה, לענין שמיעה דרך מכשיר רדיו בשידור חי, הדבר ברור ומוסכם שלא יוצאים ידי חובה בשמיעה כזו, שהרי הקול הנשמע דרך הרדיו, אינו קולו של המברך כלל, אלא הוא מעין "צילום הקול" של המברך, וממילא בודאי שלא יוצאים בזה ידי חובה.
אבל לענין רמקול, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאם גם בלעדי הרמקול היה נשמע קולו של המברך, ממילא יוצאים ידי חובת הברכה בשמיעת הברכה מפי המברך, שהרמקול לא יגרום לקלקל את הקול שלא יצאו ידי חובה ממנו, שהרי גם בלעדיו נשמע קולו של המברך, ובשמיעת הקול הטבעי הזה, יוצאים ידי חובה.
אולם יש מחמירים בזה, ומקשים על מרן הרב שליט"א, שהרי מחמת הקול הגדול הנשמע דרך הרמקול, לא נשמע כלל הקול הטבעי היוצא מפי המברך, שהרי אילו היה נשמע דרך הרמקול קול אחר, כגון צלילי מוזיקה, באותה העוצמה שנשמע קול הברכה דרך הרמקול, הרי לא היה ניכר קולו של המברך כלל בתוך כל הרעש הגדול, וממילא איך אפשר לומר שיוצאים ידי חובה בקול הטבעי שאינו נשמע בכלל, ולא נשמע כאן אלא הקול היוצא מהרמקול בלבד.
אולם מרן הרב שליט"א, סובר שאין בכך לפסול את הקול הטבעי היוצא מפי המברך, שכן לאמיתו של דבר, גם כאשר נשמע קול רעש אחר כגון צלילי מוזיקה באותה העוצמה, הגם שאין אנו "מבחינים" בקולו של המברך, עדיין אנו "שומעים" אותו, אלא שמחמת הרעש הגדול אין אנו יכולים להבחין באותו הקול, ולכן לא שייך לצאת ידי חובה כאשר אדם מברך, ואין אנו מבחינים כלל בקולו. אבל באופן שהמברך מברך דרך רמקול, וקול הברכה הוא הנשמע על ידי הרמקול, הרי לא חסר כאן דבר, שכן אנו גם "שומעים" את קולו של המברך, וגם "מבחינים" בו מחמת שהרמקול מגביה את הקול ודברי הברכה נשמעים היטב.
ולכן למעשה יש להקל להשמיע את ברכות החופה ושאר ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, על ידי רמקול, וכן הדין לענין קריאת המגילה ושאר ענינים, שמכיון שקולו הטבעי של המברך היה נשמע גם בלא הרמקול, וגם מבחינים בו, שהרי על ידי הרמקול נשמע הקול באופן ברור, ממילא יש לומר שיוצאים ידי חובה בברכה כזו.
אולם יש מחמירים בזה. וכן דעת הגאון רבי חיים פנחס שיינברג שליט"א, שהוא מגדולי הפוסקים בדורינו, והוא מקפיד מאד שלא לברך את ברכות החופה על ידי רמקול, אלא בקולו הטבעי בלבד. ומאחר שהזכרנו את דעתו, נזכיר מעשה נפלא ממדת דרך ארץ שנהג בה הגאון הנזכר, שפעם אחת התכבד הרב לברך ברכות החופה בנוכחותו של מרן הרב שליט"א, והגאון הרב שיינברג היה רועד פשוטו כמשמעו, מרוב יראת שמים שהיתה בו, שאיך יוכל לברך את ברכות החופה דרך רמקול, כאשר לדעתו באופן כזה תהינה הברכות ברכות לבטלה.
כאשר הבחינו בכך מקורביו, אמרו לו, הנה אנו נסיר את הרמקול מהמקום, וכבודו יוכל לברך את ברכות החופה כדרכו תמיד, ללא רמקול. אולם הרב סירב בתקיפות לסידור זה, וטעמו ונימוקו עמו, שמכיון שגדול הדור מרן שליט"א הוא נוכח במקום, הלא תהיה זו חוצפה גדולה להחמיר בפניו בדבר שהוא סובר שהוא מותר. ולכן עם כל החששות שהיו לו, בירך הרב שיינברג את ברכות החופה על ידי רמקול, וסמך על דעתו של הרב שאין בזה חשש איסור כלל. ישמע החכם ויוסיף לקח.
