במשנה במסכת שבת (עג.) שנינו, כי אחת מן המלאכות שאסרה התורה עשייתה בשבת היא מלאכת אופה. וכבר ביארנו שכל המלאכות שנאסרו בשבת הן המלאכות שהיה נהוג לעשותן במשכן, ומבואר בגמרא שעיקר מלאכת אופה שהיה נהוג לעשותה במשכן, היא בבישול הסממנים לצורך הקטורת, ומה ששנינו במשנה "אופה" ולא "מבשל" הוא מפני שבכלל מלאכת בישול נאסרה גם אפיה, וכן דין צלייה וטיגון בשבת שווה לדין בישול האסור בשבת מן התורה, ובכל זאת בחר התנא למנות דווקא מלאכת "אופה" משום שגם שאר המלאכות שהוזכרו במשנה לפני כן, הן עוסקות בסדר הכנת הפת (הלחם), מלאכות מעמר ודש וזורה וטוחן ובורר ומרקד והלש, ולפיכך המשיך ושנה מלאכה השייכת בפת, שהיא מלאכת אופה, למרות שעיקרה של המלאכה הוא מבשל.
ובכלל איסור זה נמצא גם המניח מאכל שנתבשל כבר מערב שבת, אבל לא נתבשל כל צרכו, וכגון שנתבשל רק חצי בישולו, וחוזר ומניחו על גבי האש או הפלאטה החשמלית בשבת, הרי זה עובר על מלאכת מבשל בשבת, (ואף אם נתבשל המאכל כל צרכו קודם השבת, לא תמיד מותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת וכפי שיבואר בעזרת ה' בקרוב).
איסור בישול בשבת אינו שייך כלל וכלל לאיסור הבערת אש בשבת, כי מלאכת הבערת אש היא מלאכה נפרדת לחלוטין. לפיכך המבשל בשבת חייב, אף אם בישל על גבי אש שמוכנה כבר מבעוד יום קודם כניסת השבת, וכן אסור לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית שהודלקה כבר לפני כניסת השבת, וצריך להזהיר על כך, מפני שישנם לצערנו רבים שטועים וסבורים שמותר לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית, ונכשלים בחילול שבת, וכל זאת מתוך חוסר ידיעת ההלכה.
איסור בישול בשבת הוא בחימום תבשיל וכדומה לחום "שהיד סולדת בו", דהיינו חום שהיד נרתעת קצת כאשר היא נטבלת בתוכו, ולהלן נבאר כמה הוא שיעור זה. אולם אסור להניח מאכל על גבי האש בשבת, אף אם מתכוון להוציאו מן האש קודם שיתחמם כל כך, משום שכל שאם יישאר שם המאכל כל היום כולו יוכל לבוא לידי חום שהיד סולדת בו, יש בהנחת התבשיל שם איסור משום בישול בשבת. אבל להניח מים כנגד האש באופן שהם רחוקים ממנה ואינם יכולים לעולם להגיע לחום כזה, מותר בשבת, משום שאין זה נחשב מבשל.
בענין זה של קביעת מידת החום של "יד סולדת בו", יש כמה משמעויות הלכתיות, הן בהלכות שבת והן בהלכות כשרות, ולדוגמא, מי שהכניס כף חלבית לתוך מאכל בשרי שאינו חם בחום שהיד סולדת בו, די לו בשטיפת הכף, ומיד היא מותרת, אולם אם הגיע חום התבשיל למידה זו שהיד סולדת בו, הרי נאסרה הכף מפני שהיא בלועה מטעם בשר ומטעם חלב, ואסור להשתמש בה שוב אלא לאחר שיגעילנה, כלומר שיטבלנה ברותחין כראוי.
ונסתפקו רבני הדורות האחרונים כמה הוא שיעור חום כזה שהיד סולדת בו, כי יש שאמרו שכל חום שהוא יותר מחמימותו של הרוק שבפה, כבר נחשב לחום שיד סולדת בו (כלומר, מעט יותר מארבעים מעלות צלסיוס, שכן אדם שהוא חולה, טמפרטורת הרוק שלו היא כארבעים מעלות). אולם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל, הביא ראיה נפלאה שחום של כארבעים וחמש מעלות צלסיוס עדיין אינו נחשב לחום שהיד סולדת בו.
כי בגמרא במסכת חולין נחלקו רבותינו לענין חום בית השחיטה (כלומר מקום השחיטה של הבהמה או העוף בזמן השחיטה), אם מחמת רתיחת הדם בזמן השחיטה, מגיע חום דמה של הבהמה לחום שהיד סולדת בו, ולפיכך יש אומרים שהסכין של השחיטה, בלועה מדם הבהמה, ואסור להשתמש בה לדברים אחרים.
והנה הדבר ברור, שעד זמן השחיטה, אין דמה של הבהמה חם בחום שהיד סולדת בו, שכן לא נחלקו אלא על זמן השחיטה, אבל קודם השחיטה בודאי שאין חשש בזה.
גם לא מצאנו בפוסקים, ראשונים ואחרונים, מי שיחלק בין שחיטת בהמה לשחיטת עוף, גם לא מצאנו שחילקו בין עוף חולה לעוף בריא, אלא בכל האופנים, אין דמם של בעלי החיים הטהורים חם יותר מחום שהיד סולדת בו.
והדבר ידוע בזמנינו, כי חום דמה של בהמה הוא חם יותר מחום הדם של האדם, כי חום הדם של האדם הוא כשלשים ושש מעלות לאדם בריא, וכשהוא חולה יכול להגיע אפילו לארבעים ואחת מעלות, ואילו בהמה מסוגלת להגיע לטמפרטורה גבוהה יותר. ועל כולם, הברווז, שחום גופו יכול להגיע לארבעים וחמש מעלות אצל ברווז בריא, ואף יותר מכך אצל ברווז חולה. נמצאנו למדים אם כן, שאין ספק, שעד חום של כארבעים וחמש מעלות (ואולי אף עוד יותר מכך) אין חשש של בליעה בכלים כלל, כי אין חום זה נחשב לחום שהיד סולדת בו.
