אחת לעשרים ושמונה שנים, נמצאת החמה (השמש) שברקיע בדיוק במקום בו היתה בשעה שתלה אותה הקדוש ברוך הוא בזמן בריאת העולם, שתלה אותה השי"ת בליל יום רביעי מששת ימי הבריאה. וביאור הדבר בקצרה (כי לא נוכל להסביר את כל פרטי החשבון במסגרת זו), כי הנה שלוש מאות ששים וחמשה ימים יש בכל שנת חמה. ושלוש מאות ששים וארבעה ימים הם שביעיות. כלומר, שהם מתחלקים לשבע חלקים כמספר ימות השבוע ימים שלימים שבכל אחד מהם עשרים וארבע שעות. (שכן שלוש מאות ששים וארבעה לחלק לשבע יוצא על פי החשבון חמשים ושתים). נמצא אם כן שאילו היתה שנת החמה שלוש מאות ששים וארבעה ימים בדיוק, בכל שנה ושנה היתה החמה נמצאת במקום בו תלה אותה הקדוש ברוך בליל יום רביעי. אלא שאין הדבר כן, ושנת חמה היא שלוש מאות ששים וחמשה ימים. נמצא אם כן שבכל שנה נשאר לנו יום אחד מיותר משנת החמה. ולא רק יום אחד נשאר בכל שנה, אלא עוד נוספות עליו כשש שעות בכל שנה ושנה. נמצא אם כן שבכל שנה נשארת שארית של יום אחד ועוד כשש שעות.
ומאחר שלמדנו כי בכל שנה נשארת שארית של יום אחד ושש שעות, מעתה נמצינו למדים שבכל ארבע שנים נשארת לנו שארית של חמשה ימים לשנות החמה. (שהרי ארבעה ימים ועוד שש שעות כפול ארבע יוצא חמשה ימים בדיוק). נמצא אם כן שבכל ארבע שנים נמצאת החמה במקום בו היתה בזמן בריאת העולם ללא שארית. אלא שאין המאורע חל בליל רביעי שבו תלה ה' יתברך את המאורות, אלא במחזור הראשון של ארבע שנים יחול המאורע בליל שני בערב, ובמחזור השני יחול בליל ערב שבת, ואחר כך בליל יום חמישי, ובמחזור הרביעי יחול בליל שלישי, ואחר כך בליל ראשון, ואחר כך במחזור הששי יחול בליל ששי, ורק אחר במחזור שביעי של ארבע שנים שהם עשרים ושמונה שנים יחול המאורע בליל יום רביעי, שאז נמצאת החמה במקום בו היתה בתחילה בליל יום רביעי בזמן בריאתה.
יוצא איפה שפעם אחת בכל עשרים ושמונה שנים אנו זוכים לראות את החמה במקום בו היתה בשעה שתלה אותה השם יתברך ברקיע השמים. ולפיכך תקנו רבותינו לתקן על ראייה זו ברכת "עושה מעשה בראשית". וברכה זו יש לברך בשם ומלכות (כלומר, עם שם ה' ומלך העולם), כדין כל הברכות. ובפעם האחרונה שזכו ישראל לברך ברכה זו, חל המאורע ביום רביעי שנת התשמ"א. וכעת כעבור עשרים ושמונה שנה בשנה זו, שנת ה' תשס"ט, נזכה בעזרת ה' לברך הברכה היקרה הזו על ראיית החמה ביום רביעי י"ד בניסן ערב פסח הבא עלינו לטובה.
זמן ברכת החמה הוא עד סוף שלוש שעות זמניות (שעות זמניות היינוף שמחלקים את היום מהזריחה עד השקיעה לשנים עשר חלקים, וכל חלק הוא שעה זמנית אחת) מזמן הזריחה. (כלומר בשנה זו סוף זמן ברכת החמה יהיה בשעה בערך בשעה עשרה לשמונה בארץ ישראל). ונהגו ישראל בהרבה מקומות לקום לתפילת הנץ בבוקר יום ברכת החמה, כדי לברך את הברכה מוקדם ככל האפשר, משום זריזין מקדימין למצוות, ומברכים את הברכה ברוב עם. ועל כל פנים יזהר כל אחד ואחד לברך ברכה זו קודם סוף זמן ברכתה.
ואמנם יש מרבותינו הפוסקים הסוברים שאפשר לברך ברכת החמה עד זמן חצות היום, (שהוא אחר שש שעות מהזריחה), ולא רק עד סוף שלוש שעות מהיום, וכן עשה מעשה הגאון הנודע ביהודה בשנת תקמ"ה, שהיו השמים בארצו מכוסים בעננים, ולא היה אפשר לברך את ברכת החמה מפני שלא היתה נראית החמה דרך העננים, והמתינו הציבור והגאון נודע ביהודה בתוכם שעות ארוכות עד שתתראה, ולסוף התפזרו העננים בשעה מאוחרת כארבע שעות אחר הזריחה, והגאון נודע ביהודה הורה שיש לברך ברכת החמה, מפני שבאמת זמן ברכתה הוא עד זמן חצות היום. אולם למעשה נכון יותר לנהוג שלא לברך יותר ברכת החמה אחר שעבר זמן שלוש שעות מהיום, מפני שרבים מן הפוסקים סוברים שזמן הברכה הוא עד סוף שלוש שעות מהיום ולא יותר, ומהם הגאון מליסא, והגאון רבי שלמה קלוגר, והגאון רבי ישמעאל הכהן בספר זרע אמת, וכן פסק הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי ועוד. וכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.
ובמדינות שמזג האויר בהן הוא חורפי ועננים מכסים את הרקיע, ולא התפזרו העננים עד אחר סוף שלוש שעות מהיום, יברכו ברכת החמה בלא שם ומלכות. ומכל מקום הרוצה לסמוך על דעת הנודע ביהודה ולברך אף אחרי שלוש שעות קודם שהגיע זמן חצות היום, כאשר המדובר הוא באופן שהיו השמים מכוסים בעננים שהתפזרו בשעה מאוחרת, יש לו על מה שיסמוך, כמו שעה מעשה הגאון הנודע ביהודה, וכמו שפסקו עוד רבים מהאחרונים.
