בהלכה הקודמת הזכרנו, שמי שעמד להתפלל תפלת העמידה, ולפתע נזכר שכבר התפלל את אותה התפלה, עליו להפסיק מיד בתפלתו, כיון שברכותיו ברכות לבטלה. ואינו יכול להמשיך להתפלל ולכוין שהמשך תפלתו תהיה "בתורת נדבה", משום שתפלת נדבה שייכת דוקא כאשר מתפלל את כל התפלה לשם נדבה, אבל להתפלל מחצית מן התפלה בתורת חובה, ומחציתה בתורת נדבה, אי אפשר.
גם רבינו הרמב"ם (בפרק י מהלכות תפלה) כתב כדעת רוב הפוסקים, שאדם שהתחיל בתפלה, ושוב נזכר שהתפלל כבר את אותה התפלה, עליו להפסיק מיד את התפלה, ולא יוכל לסיימה בתורת נדבה. אלא אם כן מדובר בתפילת ערבית, שאז אם נזכר באמצע התפילה שכבר התפלל, רשאי להמשיך בתפילה כדרכו. וכלשון הרמב"ם:
"מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁכְּבָר הִתְפַּלַּל, פּוֹסֵק וְאַפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה, וְאִם הָיְתָה תְּפִלַּת עַרְבִית, אֵינוּ פּוֹסֵק, שֶׁלֹּא הִתְפַּלַּל אוֹתָהּ מִתְּחִלָּה אֵלָא עַל דַּעַת שְׁאֵינָהּ חוֹבָה".
והסבר הדברים הוא, שיש חילוק בין תפלות שחרית ומנחה לבין תפלת ערבית, שהרי מבואר בגמרא, שמעיקר הדין תפלת ערבית נתקנה על ידי חז"ל בתורת "תפלת רשות", ולא ב"תורת חובה". ולכן, כל אדם שעומד להתפלל ערבית, אינו עומד בתפלה בתורת חובה ממש, אלא בתורת נדבה, ומאחר וכך, אם נזכר באמצע תפלת ערבית שכבר התפלל, יוכל להמשיך בתפלה בתורת נדבה, שהרי גם קודם היתה תפלתו בתורת נדבה.
לעומת זאת, רבינו מנוח כתב לחלוק על דברי הרמב"ם בזה, משום שאף על פי שמתחילה תיקנו את תפלת ערבית בתור תפלת רשות, הרי לאחר מכן נקבעה אותה תפלה כתפלת חובה, וכל אדם חייב להתפלל ערבית בכל יום, ואם כן בזמנינו אין חילוק בין תפלות שחרית ומנחה לבין תפלת ערבית. ויש אומרים שגם הראב"ד סבור בזה כדעת רבינו מנוח, שבזמנינו שקבלו כל ישראל את תפלת ערבית כחובה, אין לחלק בזה בין התפילות כלל.
אולם מרן השלחן ערוך, בספרו כסף משנה, כתב שאין די בסברא זו כדי לדחות את דברי הרמב"ם, שהרי מתחילה תפלת ערבית היתה רשות, וסוף סוף אין לה את אותו התוקף שיש לשאר התפלות שהן חובה גמורה מתקנת חז"ל הקדומה, לכן, יש מקום לדברי הרמב"ם בזה. ולפיכך נראה שיש לפסוק כדעת הרמב"ם, שבתפלת ערבית, אם נזכר באמצע התפלה שכבר התפלל, רשאי להמשיך בתפלה בתורת נדבה.
אלא שבשלחן ערוך, מרן לא כתב את החילוק שיש בין תפלות שחרית ומנחה לתפלת ערבית בענין זה. ומשמע שבסיכום הדברים דעתו לפסוק כדעת רבינו מנוח והראב"ד, ולא כדעת הרמב"ם. וכן כתבו להסביר את הדברים המגן אברהם, הגאון רבי יהודה עייאש ועוד.
אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, הוכיח בראיות ברורות, שהראב"ד אינו חולק על דברי הרמב"ם בענין תפלת ערבית, וכתב שאף לשיטת הראב"ד רשאי להמשיך ולסיים את תפלת ערבית בתורת נדבה. והביא עוד מדברי הפוסקים שכתבו כן, ופסקו שאף לדעת מרן השלחן ערוך, יש להורות כדברי הרמב"ם, שאם עמד בתפלת ערבית ונזכר שכבר התפלל, רשאי להמשיך בתפלת העמידה בתורת נדבה.
ולסיכום: מי שעמד בתפלת ערבית, ונזכר באמצע תפלת העמידה שכבר התפלל ערבית, רשאי להמשיך בתפלתו "בתורת נדבה".
