שאלה: אדם שהוא חולה סופני, וסובל צרות ויסורים קשים. האם מוטל עליו ועל בני ביתו להתפלל עליו שיבריא בכל מצב?
תשובה: בענין זה נכתב כבר באריכות בספר "רוח יעקב", ונזכיר כאן בקצרה את עיקרי הדברים.
דברי הנביאים וחכמי הגמרא
כבר בדברי הנביאים, מצאנו שהיו מקרים שבהם התפללו על אדם שימות. שכן מצינו לגבי אליהו הנביא (מלכים א יט) שאמר, "רב עתה ה' קח נפשי". וכן ביונה הנביא (פ"ד) שאמר "ועתה ה' קח נא את נפשי".
ובדברי רבותינו מצאנו כן לרוב, במסכת תענית (כג.) לגבי חוני המעגל, שביקש רחמים מאת ה' שיקח את נשמתו, וה' שמע תפלתו ונטל נשמתו. ועוד.
דברי רבינו נסים
ורבינו הר"ן במסכת נדרים ( דף מ.) כתב, שישנם מקרים שהמצב של החולה הוא סופני, וכל התארכות ימיו מוסיפה לו רק סבל ויסורים. ואז, אף על פי שיש ליסורים מעלה גדולה ותועלת לזיכוך האדם, כמו שכתבנו בהלכה הקודמת, מכל מקום, אין לגרום לחולה להמשך הסבל, אלא אדרבה, יש להתפלל לה' יתברך, שהוא ברחמיו המרובים יציל את האדם מן היסורים, על ידי מיתתו, וישפיע אליו אחר כך רוב טובה וברכה. וכן כתבו עוד מרבותינו הקדמונים.
ההסבר של מרן שליט"א
ומרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, (בספרו שו"ת יביע אומר חלק ב, חלק יורה דעה סימן כד) פירש, שאף על פי שבודאי יש איסור גמור מן התורה להביא למיתתו של אדם, ואפילו אם הוא במצב קשה מאד, מי שיגרום למיתתו נחשב רוצח, וחומרת דינו שווה לגמרי למי שהורג נער צעיר, מכל מקום, מאחר ואנו לא עושים שום מעשה בידיים, רק באמירה בפה שמבקשים מה' יתברך שהחולה ימות, אין בדבר שמץ איסור.
ובספרו של מרן שליט"א על הלכות אבלות (חלק ראשון), הביא שכדברי הר"ן פסקו עוד רבים מאד מרבותינו האחרונים. ולכן לכאורה כך היה לנו לפסוק למעשה.
החשש שהעיר בעל "שבט הלוי"
אולם הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר שליט"א, בספרו שו"ת שבט הלוי (ח"י, סימן רצב אות ג) כתב, שאי אפשר למעשה שכל העולם ינהגו כדברי הר"ן, משום שההבחנה לדעת מתי כבר הגיע החולה למצב שיש להתפלל עליו שימות, היא קשה מאד. ולפעמים נראה כאילו טוב מותו של החולה מחייו, אבל באמת אין זה כך, ובהתארכות חייו תצמח לו טובה גדולה.
הדין למעשה
ולמעשה, פסק מרן שליט"א, שכאשר רואים שהחולה נמצא במצב סופני, וכל התארכות חייו רק מביאה לו צער גדול, אז יש להתפלל להשם יתברך, שירחם הוא לעשות כטוב בעיניו כל מה שיהא טוב לחולה, כי אין איתנו יודע עד מה. ויאמרו בתפילתם שיחוס וירחם ה' על החולה להחיותו, ואם כבר נגזרה הגזירה עליו, שיבטל נא מעליו היסורים, והטוב בעיניו יעשה.
"אפילו חרב חדה"
ואף על פי שבגמרא במסכת ברכות (י.) אמרו, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים, וכמו שכתבנו באחת ההלכות הקודמות. מכל מקום הסביר מרן שליט"א בספרו מאור ישראל, שחולה בידי שמים, שהרופאים אומרים שכבר אין לו תקוה לחיות, והוא מתפתל ביסוריו, הרי שהתפלה עליו שיהיה בריא לגמרי, היא בבחינת נס, והנהגת העולם בדרך כלל היא טבעית. לכן, במצב סופני של החולה, אין זה בבחינת חרב חדה "המונחת על צוארו" של אדם, אלא דומה הדבר כאילו כבר נכנסה החרב, שאז רק מעשה ניסים ממש יציל את החולה, ועל דבר כזה אין להתפלל.
ולסיכום: אדם שהוא חולה סופני הסובל מאד מיסוריו, והרופאים אומרים שאין לו שום סיכוי להבריא, אין להתפלל עליו שיבריא, ואין להתפלל עליו שימות. אלא יאמרו בתפילתם, שיחוס וירחם ה' על החולה להחיותו, ואם כבר נגזרה הגזירה עליו, שיבטל נא מעליו היסורים, והטוב בעיניו יעשה.
וכאן נזכיר מעשה שהיה, לפני מספר שנים, שאדם אחד היה מוטל כאבן דומם במשל שנים רבות, ואשתו היתה צעירה לימים ושרויה בצער גדול שחייה יורדים לטמיון, כי בעלה לא יוכל להבריא, והיא תאבד את כל ימיה בלי להקים משפחה. וכששמע כן מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, בא בעצמו לביתו של החולה, וערך תיקון מיוחד שמובא בדברי המקובלים, יחד עם עשרה בני אדם, ומיד לאחר התיקון, נפטר החולה במנוחה נכונה. ויהי לפלא.
