תשובה: ידוע הכלל "כל היוצא מן הטמא, טמא". דהיינו כגון חלב של בהמה טמאה, הרי הוא טמא מטעם זה, שכל היוצא מן הטמא, טמא. ועל כן שאלו בגמרא במסכת בכורות (דף ז:) מפני מה דבש דבורים מותר, ולא נאסר מטעם שכל היוצא מן הטמא טמא? (שהרי הדבורים עצמן הן טמאות ואסורות באכילה) והשיבו בגמרא, מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצין אותן מגופן, דהיינו, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש במעיהן, אבל הדבש אינו ממוצה מגוף הדבורה ממש כדוגמת חלב בהמה טמאה (וכלשון רבינו גרשום, שכשם שהדבש נכנס כך הוא גם יוצא).
ומכאן נובעת שאלת הכשרות של "דבש מלכות", האם גם הוא כשאר דבש הדבורים שנעשה מאבקת הפרחים.
והנה לפני קרוב לחמישים שנה, דן בזה הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, הרב הראשי לישראל, וכתב שעשה חקירה מדויקת אצל מומחים העוסקים בתחום זה, ואמרו, שגם לצורך עיבוד הדבש הרגיל שהוא מהחומר של הפרחים, הדבורה מוציאה הפרשה מן הבלוטות שבגופה ועל ידי כך נוצר הדבש, וכן בנוגע לדבש המלכות שהוא מזון מלכת הדבורים, מוציאות הדבורים הפרשה מבלוטות מיוחדות שבראשן, ועם הפרשה זו מעבדות את החומר של הפרחים למזון הזה. כי הזנת המלכה היא תנאי חיוני לקיומה של כל כוורת הדבורים, ואותם החוקרים טענו גם, שאין הבדל בין דבש רגיל למזון מלכות מבחינת כמות ההפרשה שמפרישות הדבורים לתוכו, ולכן טוענים החוקרים, שמכיון שאמרו רבותינו בגמרא שדבש הדבורים אינו נחשב שמתמצה מגוף הדבורה, אף על פי שיש בו מעט חומר שהוא הפרשה של הדבורה, אם כן גם דבש המלכות מותר הוא באכילה, משום שאין די בהפרשת הדבורים לתוך החומר של הפרחים בכדי לאסור את הדבש. ומכל מקום הגרא"י אונטרמן זצ"ל, לא רצה להקל בדבר מטעם זה, משום שסבר שיש ספק בדבר, שאולי במזון המלכות מצויה יותר תמצית גופן של הדבורים מאשר בדבש הדבורים הרגיל (ומכל מקום כתב להקל מטעמים אחרים).
ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שיש לדון להתיר באכילה את דבש המלכות, משום שדבש המלכות הוא מר מאוד מטבעו, ואינו ראוי למאכל אדם, וצריך לערבב הרבה דבש דבורים רגיל עם דבש המלכות, כדי שאפשר יהיה לאוכלו, והואיל והוא מאוס מעיקרו, אין עליו שום איסור כלל, ולכן יש להתיר את דבש המלכות באכילה. וכן הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, הראשון לציון הרב הראשי לישראל האריך בנושא זה והעלה להקל.
