בגמרא במסכת ברכות (מח:) למדו רבותינו מן הפסוק (דברים ח.) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", ששלושת הברכות הראשונות בברכת המזון "הזן את הכל", "על הארץ ועל המזון", וברכת "בונה ירושלים", הן מן התורה. ואמרו שם בגמרא, שהברכה הרביעית שבברכת המזון "המלך הטוב והמטיב לכל" היא מתקנת רבותינו, שתקנו אותה לאחר שבזמן החורבן נהרגו על ידי האויבים, יושבי העיר ביתר, ובמשך זמן רב לא התאפשר לקבור אותם, וביום בו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו את ברכת הטוב והמטיב, "הטוב" שלא הסריחו, ו"המטיב" שניתנו לקבורה.
ולפי האמור שברכת המזון היא מן התורה, אמרו בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק א.) שאם אדם אכל שיעור כביצה פת, דהיינו חמישים ושישה גרם פת, וכעת הוא מסופק אם ברך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך ברכת המזון מספק, משום שברכת המזון דאוריתא, וספק דאוריתא לחומרא.
וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שדין זה הוא דוקא אם אכל כביצה פת, שאז חיובו בברכת המזון הוא מן התורה, וכן אם אכל פחות משיעור כביצה פת, אבל אכל שיעור כזית פת, שהוא שיעור עשרים ושבעה גרם, ואכל עוד מאכלים אחרים ושבע מהם, גם כן חייב לברך ברכת המזון מספק, אבל אם לא אכל אלא כזית פת, ולא השלים לשיעור כביצה במאכלים אחרים, אין חיובו בברכת המזון אלא מדרבנן, ולכן אם נסתפק אם ברך ברכת המזון אם לאו, אינו חוזר ומברך, שספק ברכות דרבנן להקל.
ובגמרא במסכת ברכות (דף כ:), מסתפקת הגמרא אם חיוב נשים בברכת המזון היא מן התורה, ולפיכך אשה שמסתפקת אם בירכה ברכת המזון אם לאו, אינה חוזרת לברך מספק, שספק דרבנן להקל. ובהלכה הבאה יובאו עוד פרטי דינים בזה.
