תשובה: נאמר בספר במדבר (פרק טו) "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", כלומר שפתיל (חוט אחד) אחד מפתילי הציצית צריך להיות צבוע בצבע תכלת. ובתוספתא (פרק ט דמנחות הלכה ו) אמרו, תכלת אינה כשירה אלא מן החילזון. וחילזון זה הוא מין בעל חיים ימי, שהיו מפיקים ממנו צבע זה. ולכן פסקו הפוסקים, שלמעשה אין להכשיר שום צבע אחר אלא דוקא תכלת המופק מן החילזון, וכתבו כן מכמה טעמים שלא נוכל לפרטם במסגרתינו.
ולאחר חורבן בית המקדש, שהגלה נבוזראדן את רוב ישראל מארצם, נאמר בספר ירמיה (פרק נב) "מדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב (ה)טבחים, לכורמים וליוקבים". כלומר שאף לאחר חורבן הבית נשארו בארץ ישראל הכורמים והיוקבים, ובגמרא במסכת שבת (דף כו.) ביארו מי הם אותם יוקבים, אלו ציידי חילזון, שהשאיר נבוזראדן בכדי שיספקו תכלת לצורך בגדי המלך נבוכדנצר. ומבואר אם כן שבזמן ההוא עוד היתה מצויה תכלת לישראל.
אלא שלאחר מכן, לא היתה יותר התכלת מצויה, וכמו שמבואר בכמה מקומות בדברי רבותינו. ולכן כבר בימי הגאונים שביארו היטב כל מצוות התורה, לא נמצא כלל מעניין מצות התכלת, מפני שכבר בזמנם לא היתה התכלת מצויה לישראל. ואף על פי שיתכן שחילזון התכלת עדיין קיים בעולם, כתב הרדב"ז, שמכיון שהוא בעל חיים ימי נדיר ביותר, שהיה מזדמן אחת לשבעים שנה (כלומר לעיתים רחוקות מאד היה אפשר לצוד אותו), אין אנו מכירים אותו, ולכן התבטלה מצוה זו מביננו.
ולדעת רבינו האר"י, אין שייכות למצות התכלת בציצית בזמן שאנו בגלות, וביאר דבריו על פי הקבלה. ובמדרש רבה (במדבר) אמרו שבזמנינו צבע התכלת נגנז.
אלא שבבריתא במסכת מנחות (דף מד.) אמרו , חילזון זה גופו (צבעו) דומה לים, ובשרו רך, והילוכו (תנועתו) במים על ידי סנפיריו בדומה לדג. וכן בעוד מקומות בדברי חז"ל נזכרו כמה פרטים מזהים ביחס לחילזון זה. מה שהביא לכך שבשנת תרמ"ז הוציא הגאון רבי גרשון חנוך העניך מרוז'ין את ספרו "שפוני טמוני חול", בו הוא טוען שמצא את חילזון התכלת, וזאת באמת לאחר מחקרים מעמיקים. גם טוען בספרו שיתכן וגם לרמב"ם היה חילזון זה, שהרי הוא כותב שדמו של החילזון הוא בצבע שחור, ומניין זאת לרמב"ם אם לא שהיה חילזון זה מצוי אצלו. ואכן מנהג חסידי רוז'ין עד היום לצבוע פתיל הציצית בתכלת המופקת מדג זה.
אך האמת היא שרבים ועצומים לא קיבלו את דבריו ודחו את ראיותיו של הגאון מרוז'ין, ואכן אחר כמה שנים קמו חוקרים אחרים ומצאו דג אחר שתואם יותר לתיאורי חז"ל את חילזון התכלת, וגם דבריהם לא נמצאו מוכרחים כלל, עד שרוב מוחלט מגדולי ישראל לא חששו בכלל לדברים אלו, אפילו לא בתורת ספק (שהרי אף אם היה ספק בדבר,מכל מקום ראוי היה לקבל את פסק הרב מרוז'ין, שכן מצות התכלת היא מן התורה, והיא מצוה חשובה ויקרה),וגם הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל, שמלבד היותו גאון בתורה היה גם בקי במדעים, דחה את דברי הגאון מרוז'ין וקבע שהחילזון הוא מין אחר לגמרי. לפיכך אין כל טעם להחמיר בדבר שהוא סברא דחויה לגמרי, שכל גדולי הדורות לא חששו להם. וכן העיד הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שבכל גדולי רבני הספרדים בדור שלפנינו, לא נמצא אפילו אחד שהחמיר בענין זה, וכן נודע מכל גאוני האשכנזים בדורות הללו שלא חששו כלל לדעה זו. ומכאן נלמד גם דרך הנהגה באופן כללי, שיש לנו לדבוק במנהגי גדולי הדורות, ולא להחליט בעצמינו איזה דרך ישכון אור, כי מה יודעים אנו שלא ידעו הם.
ולסיום אזכיר מעשה, שפעם שאל תלמיד חכם אחד את הגאון החזון איש זצ"ל, מדוע שלא נלך עם תכלת בציצית, הלא על כל פנים, "אם לא יועיל גם לא יזיק". מיד השיב לו הגאון, שגם בוילנא היה יהודי אחד שהיה כבד ראייה ולא היה לו כסף לקנות עדשות למשקפיו, מה עשה?, התקין זגוגיות פשוטות (של חלון) במשקפיו והלך איתם, וכששאלוהו מה מרויח בכך, והלא אין זגוגיות אלו משנות כלל את צורת הראייה, השיב, הלא על כל פנים "אם לא יועיל גם לא יזיק"...
