ההלכה מוקדשת לע"נ מו"ר זקן המקובלים רבי יצחק (כדורי) בן תפאחה זצ"ל
דם האדם מותר לאכלו מן התורה, אלא שחכמים החמירו בדם האדם שפירש ממנו, כגון דם היוצא מן השיניים על גבי כיכר לחם, שאסור לאכלו, ויש לגרד אותו חלק המלוכלך בדם מן הכיכר, וטעם איסור זה הוא משום מראית העין, שגזרו חכמים על דם דגים ודם חגבים שאסור לאכלו אם לא ניכר שהוא מדג או חגב (כפי שכבר נתבאר) משום מראית העין, שהרואה יחשוב בליבו שאותו אדם אוכל דם האסור באכילה, ולפיכך נאסר גם דם האדם כל זמן שלא ניכר שהוא מן האדם, והיינו באופן שכבר פירש מן האדם, אבל דם שיוצא לאדם משיניו ולא יצא מפיו מותר למצצו ואינו חושש.
וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמה שהתירו למצוץ הדם שנמצא בין השיניים ולא חששו משום מראית עין באופן כזה, אף על פי שבכל דבר שאסרו משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים הוא אסור, היינו משום שאין דרך העולם להסתכל על שיניו של אדם בשעת אכילתו, ואף אם יסתכלו בשיניו בודאי יבינו שדם זה אינו דם של בהמה או עוף, אלא דם שזב משיניו, ודם זה אינו אסור כלל.
ולפי טעם זה, שאין לחוש למראית העין משום שהכל יודעים שדם זה אינו דם בהמה או עוף, כתב בספר ילקוט יוסף להגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שיש לפסוק להלכה, שאף דם הנוטף מאצבעו של אדם, יכול למוצצו בפיו, כיוון שניכר שהוא דם שבא ממנו, וזו שיטת התוספות במסכת כריתות (דף כא:), ומכל מקום אם כבר נתייבש דם זה, אינו ניכר כל כך שבא מן המכה, ונחשב דם שפירש שאסור למוצצו בפיו.
