מנהג ישראל שאין מעלין לתורה, שני אחין, או אב ובנו, בזה אחר זה, מפני חשש עין הרע, ואם רצו שניהם לעלות, יפסיק עולה אחד ביניהם, ואפילו אם אומרים בעצמם שאינם חוששים לעין הרע, אין להעלותם בזה אחר זה, ומכל מקום, אם כבר עלה לתורה, אפילו אם עדיין לא התחיל לברך, אין מורידין אותו, וכל שכן אם כבר התחיל לברך.
ומכיון שדין זה נובע מחשש עין הרע, נבאר כאן קצת, מדברי רבותינו בנושא זה.
כתוב בספר דברים (פרק ז.) "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, וכו', והסיר ה' ממך כל חולי, וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך". ולמדו רבותינו בבא מציעא (דף קז:), "והסיר ה' ממך כל חולי" דבר שכל החולאין תלויין בו, דהיינו שבכל חולי שיש בעולם, יש לאותו דבר חלק בו, ומהו אותו הדבר?, אמר רב, זו עין הרע, ואמרו בגמרא, יודע היה רב שעין הרע שייך לכל החולאין, שפעם אחת הלך לבית הקברות, והיה צופה ובודק ברוח קדשו סיבת המות של המתים, ואם מתו מכיון שכבר הגיע זמנם הקצוב להם, או מחמת עין הרע, ואמר, תשעים ותשעה אחוזים מתו בעין רעה ורק אחוז אחד מת בדרך ארץ, דהיינו משום שהגיע זמנו. ויוצא מדברי הגמרא, שיש מציאות של עין הרע בעולם.
ובהלכה הבאה יבואר אם ומתי יש לחוש מעין הרע.
