האוכל סעודה של פת, חייב לברך ברכת המזון במקום שאכל. ואם יצא ממקומו והלך למקום אחר, אם היה הדבר במזיד (דהיינו בכוונה) צריך לחזור למקומו הראשון, כדי לברך שם ברכת המזון, ואם בירך במקום שנזכר, אף על פי שעשה שלא כדין, יצא ידי חובה.
ואם היה הדבר בשוגג, נחלקו הראשונים אם חייב לחזור למקומו הראשון אם לאו. ומרן השולחן ערוך כתב בזו הלשון: ובשוגג, להרמב'ם ולרבינו יונה יברך במקום שנזכר, ולהרא'ש יחזור למקומו ויברך. עד כאן. והסתפקו הפוסקים אם כוונת מרן לפסוק כהרמב'ם ורבינו יונה, שאם יצא ממקומו בשוגג, אינו צריך לחזור למקומו, או שדעת מרן כהרא'ש, שאף בשוגג חייב לחזור למקומו.
ומרן הרב עובדיה יוסף שליט'א, כתב שדעת מרן כהרמב'ם ורבינו יונה, שהם הרבים, כנגד הרא'ש שהוא יחיד, ועוד שמרן ייסד את חיבורו על פי הרמב'ם, וכמו שכתב מרן בספרו שו'ת אבקת רוכל, שהרמב'ם הוא גדול הפוסקים אשר כל קהילות ארץ ישראל וארצות המזרח והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם כרבם. (והאריך בזה מרן שליט'א בספרו.)
נמצא אם כן שעיקר ההלכה כדעת הרמב'ם, שאם יצא בטעות ובשוגג, ואחר כך נזכר ששכח לברך ברכת המזון, מברך במקום שנזכר שצריך לברך. אמנם אם החמיר על עצמו לנהוג כדעת הרא'ש, וחזר למקומו ובירך, תבא עליו ברכה.
