בגמרא במסכת בבא קמא (פרק החובל), וכן במסכת מגילה (דף כח:), מבואר שאסור להסתכל בפני אדם רשע. ועלינו להבין, מהו בדיוק האיסור, והאם הוא איסור ממש?
המסתכל בקשת
והנה, בדומה לזה אמרו בגמרא במסכת חגיגה (טז.): "המסתכל בקשת עיניו כהות", שאסור להסתכל בקשת. וביארנו כבר בהלכות ברכות הראיה, שבשעה שרואים את הקשת, יש לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו".
וכתב הרב רבי דוד אבודרהם, "נשאל הרא"ש, איך מסתכלים בקשת בשעה שמברכים? והרי אמרו בחגיגה (טז.) המסתכל בקשת עיניו כהות? והשיב הרא"ש, שאין המסתכל כרואה, כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מן הרואה". עד כאן.
ומבואר, שכל מה שאסרו רבותינו "להסתכל", כוונתם בזה שאסור להתבונן בהסתכלות, אבל ראייה כרגע להעיף את העינים לראות איזה דבר, אין בזה איסור.
וכן כתב בספר חסידים מהדורא בתרא, שחיברו בן אחותו של הרא"ש: "שאלתי את דודי רבינו אשר (הרא"ש), איך נכשלים העולם באיסור הסתכלות בקשת בשעה שמברכים, ענה דודי ואמר לי, שלשון "המסתכל", אינו אלא כשמביט בכוונה ורואה זמן ארוך, אבל לישא עיניו ולראותה כרגע מותר".
וכיוצא בזה כתב בספר יוסף אומץ (יוזפא), שאף שאסור להסתכל בלבנה (בירח), מכל מקום בראייה כללית אין איסור כלל, ודוקא שמביט בה בעומק אסור. ויש לזה ראיות רבות מן הש"ס.
האם "אסור" ממש?
ומן האמור מבואר גם כן לגבי הסתכלות בפני אדם רשע, שלכאורה אין איסור בזה אלא כשמביט בפניו ממש כדי להתבונן בו, אבל ראייה רופפת לרגע, וכגון שהוא מדבר עמו ומידי פעם רואה את פניו, אין בזה איסור. וכן כתב בספר תורה תמימה (פרשת תולדות).
והוסיף עוד בספר תורה תמימה, שמה שאמרו ש"אסור" להביט בפני רשע, אין זה ממש איסור מן הדין, שהרי הטור והשלחן ערוך וכל הפוסקים לא הזכירו כלל דין זה, אלא שהכוונה היא שראוי מאד להמנע מכך, אבל איסור ממש, אין. והביא הוכחה לדבריו, שהרי בגמרא במסכת מגילה (שם) אמרו, ששאלו תלמידיו את רבי יהושע בן קרחה, במה הארכת ימים? והשיב שאחת מן הזכויות שלו היו, שלא הביט מעולם בפני אדם רשע. ואם נאמר שדבר זה הוא איסור ממש מן הדין, איך יתכן שרבי יהושע העיד על עצמו כדבר יחודי שלא הביט מעולם בפני רשע. אלא ודאי אין זה איסור מן הדין.
ובאמת שכן כתב רבינו המאירי, (מגילה כח.) בפירוש, לגבי הסתכלות בפני רשעים, שכל האזהרות הללו הן "מידות החכמים ותלמידיהם, וראוי לאדם ללמוד מהם כמה שאפשר לו", אבל לא איסורים ממש מצד הדין. וכן פסק בשו"ת להורות נתן (ח"י סימן כד), ועוד.
וכן נהגו גדולי ישראל שהיו צריכים להפגש עם מלכים ושרים עריצים משנאי ה' במקומות גלותם, לא היו מסירים פניהם בהפגנתיות כדי לא להביט ברשע, אלא היו מעלימים עיניהם ומסתכלים קצת בפני השר שלפניהם. וכן זכור לנו שלפעמים היו מגיעים אנשים שאינם יראי שמים לפני מרן רבינו זצ"ל, וכן כשבא אצלו אחד משונאי ישראל (והיה בדבר צורך לענין פדיון שבויים), והוא זצ"ל לא הסית את פניו בהפגנתיות, ובפרט בזמנינו שדבר כזה יגרום רק לריחוק ואין בו שום תועלת, אלא היה מרפרף כדרך שאדם רגיל לדבר בהסתכלות מועטה, וככל מה שביארנו.
