מחר (מהיום בלילה) הוא ליל האזכרה של מרן זצ"ל, לכן נדבר בענין זה היום, וגם מחר בעזרת ה' בדברים שנביא על פרשת נח לכבוד שבת.
מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה אדם מעשי, לא היה דורש דרשות רק לשם הדרשה, אלא הקפיד תמיד שמתוך הדרשה יצא דבר למעשה. לכן גם אנו שנדבר לכבוד יום האזכרה שלו שתחול הלילה, נאמר דברים שנוכל ללמוד מהם משהו לעבודת ה' הפרטית שלנו.
מילדותו, היה מרן זצ"ל אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. השתדל בכל כוחו, להשפיע על אחרים שיזכו גם הם בחיים של עבודת ה'. וכבר סיפרנו כאן בעבר, שעוד בהיותו ילד קטן, היה כותב על גבי גליונות נייר נאים, נוסח של ברכת המזון, כמו "בירכון" שיש בזמנינו, והיה מחלק אותו לחבריו שהבטיחוהו שאם יקבלו ממנו בירכון כזה, יברכו מעתה ואילך רק מתוכו. ומתוך כך גם כשגדל, טרח הרבה מאד, עד שזכה להשיב לב בנים על אבותם ולפעול פעולות נשגבות שזה דורות לא מצאנו איש אשר כמוהו, שהיתה השפעתו הברוכה על כלל ישראל רחבה כל כך, בכמותה ובאיכותה, מלבד גדלותו שאין שני לה בכל מכמני התורה, שהרי מכח תורתו נחל את כל ההצלחה הכבירה גם בפעולותיו הציבוריות.
ונדבר בנקודה אחת, והיא ענין קדושתו וצניעותו של מרן זצ"ל:
כעת יצאנו מימי חג הסוכות. רבותינו אומרים, שבזמן שהיה בית המקדש קיים, היו עורכים "שמחת בית השואבה" בשמחה גדולה. וכך מתאר הרמב"ם, כיצד היו מכינים את הר הבית לקראת שמחה זו:
"כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין? עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, הָיוּ מְתַקְּנִין בַּמִּקְדָּשׁ מָקוֹם לַנָּשִׁים מִלְמַעְלָה וְלָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֵלּוּ עִם אֵלּוּ. וּמַתְחִילִין לִשְׂמֹחַ מִמּוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. וְכֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִיְּמֵי חֻלּוֹ שֶׁל מּוֹעֵד, מַתְחִילִין מֵאַחַר שֶׁיַּקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל בֵין הָעַרְבַּיִם, לִשְׂמֹחַ שְׁאָר הַיּוֹם, עִם כָּל הַלַּיְלָה". (הרמב"ם בסוף הלכות לולב).
הנה ראינו, שבמקדש היו עושים תקנה גדולה, שהנשים היו עומדות למעלה, והאנשים למטה, וכל זה כדי שלא יבואו לידי תערובת אנשים ונשים. ובכל מקום שאתה מוצא גדר כזה, שלא תהיה תערובת בין אנשים לנשים, אתה מוצא קדושה. (רש"י בפירוש ויקרא פרק יט בשם המדרש).
מרן זצ"ל היה זהיר מאד כל ימיו בשמירת עיניו בקדושה. וכן היה מזהיר אחרים על הענין הזה. בכל הימים בהם ישב בבית הדין, תמיד היו עיניו מורכנות בצורה לא מורגשת, ומעולם לא נשא עיניו להתבונן באשה שעומדת לפניו, רק היה כמו מתעסק בעט שבידו וכדומה. וכן בזמן שהיה מקבל אנשים ונשים לשאלות בביתו, כשהיה גר בשכונת בית ישראל, היו הנשים מעבירות את השאלה דרך רעייתו הרבנית, והיא היתה שואלת את הרב, והוא היה שולח אותה שוב לאשה, כדי לברר עוד פרטים בשאלה, עד שהיה משיב דבר ברור.
וכל זה היה עד שנתמנה לרבנות, שאז היה מקבל נשים בקצרה לברכה, ומשיב לשאלותיהן בקצרה. וזכורני שפעם (בערך כשנתיים לפני פטירתו) שוחח עם יושב ראש תנועת ש"ס הרב אריה דרעי שליט"א, אודות הגאון החסיד רבי ישראל אביחצרא זצ"ל (הבבא סאלי), שלא היה מקבל נשים בביתו. נענה מרן זצ"ל ואמר, הלואי וגם אני יכולתי לנהוג כך, אך לא אוכל להשיב ריקם את כל אותן המבקשות את ברכתי, ובפרט כלות ביום חופתן שהנני מקדים לברכן, ולא אוכל להשיבן ריקם.
וכתב הגאון רבי שמעון חי אלוף שליט"א (הרב דק"ק אהבה ואחוה בניו יורק, נדפס בראש הספר "אביר הרועים" חלק שלישי שמופץ כעת שוב בחנויות ספרי הקודש), בזו הלשון:
זכורני בליל יום הכיפורים (שנת התשל"ט), לאחר סיום התפילה, עמד מורינו הרב זלה"ה על עומדו בצד ההיכל לברך את העוברים לפניו, לנשק ידי קדשו ולהתברך מפיו. נשארתי עומד לצדו עד עבור אחרון המתפללים, ואז התחיל ללכת לכיוון היציאה מבית הכנסת, ואני מלווהו.
והנה כשהגיע מורינו הרב זלה"ה לפתח היציאה מאולם בית הכנסת, שהיה בקומה השניה בבית הראש"ל (בשכונת טלביה, שם התפללנו בימים הנוראים בלבד, כי בשאר ימות השנה, מורינו הרב זלה"ה התפלל במנינו הקבוע בביתו), הסתובב במהירות הבזק, והחזיר פניו להכנס לבית הכנסת במהירות, ואני מיד יצאתי לראות מה זה ועל מה זה. והבחנתי שזקנה אחת מלווה באשה, יורדות עדין מהמדרגות מקומת עזרת הנשים (קומה ג'), וזה עתה הגיעו לקומת בית הכנסת, ומורינו הרב זלה"ה שהבחין לרגע קט בצד עיניו הטהורות שכן הוא, חזר לאחריו. ושוב כשהחזרתי פני, ראיתי לו שישב במקום שישב, כפי שהזדמן לפניו, ושלף גמרא מתוך ערימת גמרות שהיו מונחות שם בקצה א' השלחנות בקצה בית הכנסת זו על גבי זו, (כי בשאר ימים המקום הושכר לישיבה), וכמדומני שהיתה זו מסכת בבא מציעא, ופתח במקום שפתח באקראי, וגרס בדביקות כמה דקות, עד ששיער שהנשים הספיקו לעזוב את הבנין לרחובה של עיר. (והמדרגות היו מרובות מהרגיל, כי הבנין בנוי בסגנון ישן, והתיקרה גבוהה, וגרם המדרגות מתארך מן הרגיל).
אז פנה אלי מורינו הרב זלה"ה ואמר לי, בא נצא! ואני, הגם שראיתי את המראה והפנמתי עמוק בלבי שיעור בהלכות קדושה וטהרה, (ושמירת הזמן כמובן), מכל מקום הוקשה לי הדבר, וכמעט שחרה לי, שלא די שמורינו הרב זלה"ה נשאר אחרון ונתעכב עד שאחרון המתפללים יקבל ברכתו, ונוסף על זה שמסיבה זו יתעכב עוד ויאחר כל כך לצאת מבית הכנסת לביתו. ולא נכון לעשות כן. ואין איש שם על לב.
לכן נעניתי ואמרתי לו: רבינו! מחר אומר אני לגבאים, שיודיעו אחר התפלה, שהנשים בקומת העזרה לא תתחלנה לרדת עד שמורינו הרב יעזוב, וביני ביני יספיק להתרחק בגרם המדרגות, וריוח יעמוד לנו ולהן, כי אין שום הצדקה שיסבול עיכוב כזה גדול בלי סיבה מכרחת!
ענה לי מורינו הרב זלה"ה מיד בהחלטיות: לא צריך! למה שתתעכבנה בגללי? וכי הן לא ממהרות לחזור לבתיהן? לא תדבר עם אף אחד, זהו רצוני וכבודי! עד כאן המעשה כהויתו.
הנה למדנו, שאף על פי שהיה צנוע ושומר עיניו בקדושה יתירה, בכל זאת חלילה להטריח ולפגוע באנשים או נשים אחרים, אלא על האדם חובה לעשות את מעשיו בצנעה, כמו שנאמר, "והצנע לכת עם אלוקיך", לכלכל מעשיו בתבונה, לעשות רצון ה' כרצון ה' באמת!
בזמנינו, שבעוונות הרבים ענין הצניעות נחלש מאד בעולם, עלינו להתבונן ולהתחזק בנושא זה, ולהיות גאים ושמחים בכך שיהודים אנחנו! ולא ראוי ולא מתאים לנו להתנהג בדרכיהם של הגויים שאין להם גבולות בנושא זה. יזהר אדם על עצמו ובפרט על נפשות בניו ובנותיו, לדאוג לחסימות הנדרשות כדי שלא יחשפו חס ושלום לדברים האסורים, תזהרנה הנשים לכסות את ראשיהן כהלכה, וללכת בצניעות, ובזכות הצניעות והקדושה, נזכה שישרה ה' שכינתו עלינו, ונזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.
זכותו של מרן זצ"ל תעמוד לנו ולכם, שימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה לעבודתו, ונזכה לראותו במהרה בתחיית המתים, יושב ראש במחול אשר עתיד ה' לעשות לצדיקים, אמן כן יהי רצון.
