שאלה: האם יש איזו סגולה באכילת מרקחת (ריבת) אתרוג? ומהי ברכתה? ומה דין האתרוג השנה?
תשובה: יש נשים שנהגו לאכול חלק מהאתרוג אחרי חג הסוכות, והיו אומרות שהוא סגולה ללידה קלה, וכן אשה שלא זכתה ללדת, היו אומרות שהיא סגולה שתפקד ותזכה לבנים ובנות. ומנהג זה הובא בכמה ספרים. אך באמת לא מצאנו לו מקור קדמון. והגאון החוות דעת בספר מקור חיים (סימן תרסד) כתב, שמנהג זה נזכר בספר "צאנה וראנה" (שהוא ספר שהיה מיועד עבור נשים בשפת האידיש), אך הוסיף על כך: "ואשרינו שנשתקעו מנהגים כגון אלה", כלומר, אשרינו שהמנהג הזה נשכח מהעולם.
אולם הגאון רבי יעקב חיים סופר, בספר "כף החיים" (סימן תרסד אות ס) כתב, שהמנהג לעשות מרקחת מן האתרוג עם סוכר, להעלותו על השלחן בליל ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, עם שאר הפירות שמברכים עליהם בלילה ההוא, ויברכו עליהם אנשי הבית. ואשה מעוברת שתאכל ממרקחת האתרוג אשר בירכו עליו בחג הסוכות יש לה סגולה בזה שתלד בריוח ולא בצער.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בדרשותיו הזכיר את המנהג הזה, והיה אומר שיש סגולה מיוחדת כאשר האתרוג לקוח מתלמיד חכם וירא שמים. ובספרו חזון עובדיה על הלכות סוכות (עמוד תנ) שיצא לאור בימי זקנותו של מרן זצ"ל, הוסיף וכתב בנימה אישית בזו הלשון:
ואנא עבדא ידענא (ואני העבד ידעתי), שהאתרוג שבירכתי עליו בימי החג ויצאתי בו ידי חובת המצוה, חילקוהו בני ביתי לנשים חסוכי בנים אחרי שמונה שנים ושתים עשרה שנים מנשואיהם, ונתנו לכל אחת חתיכה מהאתרוג, ובאותה שנה נפקדו בבנים ובבנות לחיים טובים ולשלום. וזכות המצוה ראוייה שהיא שתגן אלף המגן".
למדנו אם כן, שיש טעם בסגולה זו. ואף שבזמנינו אין לנו גדולי עולם כמו מרן זצ"ל, בכל זאת יש ענין וסגולה לאכול מן האתרוג שנתקיימה בו מצוות ארבעת המינים, ובפרט כאשר מדובר באתרוג שהיה שייך לתלמיד חכם הידוע בצדקתו.
ולגבי ברכת ריבת (מרקחת) אתרוגים. באמת שיש בדבר מחלוקת בין הפוסקים, ולמעשה פסק מרן רבינו זצ"ל (הליכות עולם ח"ב עמוד צז), שכאשר אוכלים רק את הקליפה החיצונית (הצהובה) שעושים ממנה מרקחת, אז ברכתה "שהכל נהיה בדברו", מפני שהיא אינה ראוייה לאכילה, ולכן עיקר הברכה היא על הסוכר שיש בה. אולם אם מדובר במרקחת רגילה שעושים מכל קליפת האתרוג הלבנה , ובפרט לפי מנהגינו שמקלפים לגמרי את הקליפה הצהובה ומשאירים רק את הקליפה הלבנה, הרי אז יש לברך על המרקחת "בורא פרי העץ", כי עיקר פרי האתרוג הוא הקליפה הלבנה שבתוכו. (אבל הפרי עצמו, הוא מועט מאד וכמעט לא אוכלים ממנו, כי אין טעמו טוב, אלא כטעם העץ של האתרוג, שאינו ראוי לאכילה. ולכן על האתרוג אמרו בגמרא "שטעם פריו וטעם עצו שוים". כי הפרי והעץ, שניהם אינם טובים לאכילה. כן כתב מהר"ם בן חביב בכפות תמרים סוכה לה.).
השנה שעברה (תשפ"ב), היתה שנת השמיטה. ולכן כל אתרוגי ארץ ישראל שקיימים כעת, יש בהם קדושת שביעית. ויש להזהר בזה גם בחוץ לארץ, במקומות שאינם מורגלים בפירות שביעית, שאם האתרוג שנלקח על ידם, הוא מארץ ישראל, יש בו קדושת שביעית, ואסור להשליכו לאשפה, וכן את המרקחת שעושים ממנו, אסור להשליך לאשפה, אלא יש לנהוג בה כפי שלמדנו כבר לגבי פירות הקדושים בקדושת שביעית.
זמן הביעור של אתרוגי שביעית, יהיה לפני ט"ו בשבט בשנה זו. לכן יש להפקירו לפני ט"ו בשבט, אם ירצה לאכול ממנו לאחר מכן.
ולסיכום: על מרקחת אתרוגים שעושים עם הקליפה הלבנה של האתרוג, מברכים בורא פרי העץ. ועל הקליפה הצהובה, כאשר אוכלים אותה לבדה, יש לברך שהכל נהיה בדברו. אתרוג שבא מארץ ישראל ויש בו קדושת שביעית, צריך להזהר ללשומרו בקדושת שביעית.
