חובה על כל אדם לאכול בליל פסח כזית מרור. ויוצאים ידי חובת אכילת כזית מרור בליל פסח בכמה סוגי ירקות שכולן בכלל "מרור", והמנהג כיום ברוב המקומות, בפרט אצל עדות הספרדים, לקחת למצוות מרור עלים וקלחים של "חסא", וצריך ליזהר מאד באכילת עלי "חסא" שיהיו מגידול מיוחד ללא תולעים, כגון "עלי קטיף" או "חסלט", וכיוצא בזה, שאז, על ידי שטיפה יסודית מזבובים וכדומה הם מותרים באכילה. (ויש להזהר מאד בקניית עלים אלה, שיהיו מגידול ללא תולעים תחת השגחת נאמנה, כי מצוי לצערינו בכמה מקומות שאורזים את עלי החסה בנילון ומציגים אותו כאילו הוא ללא חשש תולעים). אבל אם לא מצויים עלי חסא מגידול כזה, ראוי ונכון שלא לאכול כלל מעלים אלו, אלא להסתפק באכילת הקלחים הלבנים בלבד, על ידי בדיקה יסודית מתולעים. וכן הנהיג מרן הרב שליט"א משנים קדמוניות, שלא היה בנמצא גידול חסא ללא תולעים, שיאכלו רק את הקלחים הלבנים של החסא, אשר על ידי בדיקה מדוקדקת מן התולעים, מותר לאכלם. וראוי להקפיד שקלחי החסא שנאכלים למצות מרור יהיו הקלחים היוצאים מחוץ לקרקע בזמן הגידול, ולא החלק הנמוך בחסא שנמצא מתחת לפני הקרקע, משום שיש סוברים שאותו חלק שנמצא מתחת לפני הקרקע לא יוצאים בו ידי חובה.
"שלחן עורך"- יערוך שלחנו בליל פסח, ויסעד ליבו בשמחה, ומכל מקום יש להזהר בזמן הסעודה, שלא ימלא כריסו יותר מדאי במאכלים שונים, כדי שיוכל אחר כך לאכול את האפיקומן לתיאבון, ולא באכילה גסה שתהיה עליו לטורח, שאז לא יצא
"צפון"- לאחר גמר הסעודה, אוכלים "אפיקומן" (שהוא המצה השמורה תחת המפה, ואם היא אינה מספיקה יקח מצה אחרת) דהיינו שיעור "כזית" (כעשרים ושבעה גרם) מצה, זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע, ויש מחמירים לאכול שיעור כשני זיתים, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר למצה שהיו אוכלים עד קרבן פסח, אך מן הדין די בכזית אחד.
ויזהר לאכול את האפיקומן לתיאבון ובהיסבה, (ולא יברך עליו), ואם היה שבע כל כך עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, משום שאכילה גסה אינה נחשבת אכילה כלל, ועל כן יש לשים לב לדבר זה בזמן הסעודה, כמו שהזכרנו. וכמו כן יש להזהר לאכול את האפיקומן בהיסבה, משום שאם לא היסב צריך לחזור ולאכול אפיקומן ועלול לבוא לידי אכילה גסה.
