שנינו במסכת יומא (פה:), אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם", וכן נאמר, "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל!
ולכאורה, מהפסוק הראשון שהביא רבי עקיבא, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים", באמת רואים אנו שה' יתברך הוא המטהר את ישראל, אך על מה שהמשיך רבי עקיבא ואמר, מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, הקשה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (מאור ישראל דרוש א לשבת שובה), שלכאורה הדברים אינם מובנים בכלל. שהרי מצד הסברא, כלומר, מצד השכל הפשוט, לא היינו יודעים בכלל שהמקוה מטהר את הטמאים. ורק הקדוש ברוך הוא שגזר בתורתו שהמקוה מטהר את הטמאים. ואם כן מהי ההקבלה בין מקוה לבין הטהרה שמטהר ה' את ישראל? כיצד אנו יכולים בכלל ללמוד מדיני המקוה שהקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל? אמנם ה' יתברך הוא המטהר את ישראל, אך לשם מה צריכים אנו את ההקבלה הזו למקוה של מים? די לנו אם נאמר שה' גזר שהוא מטהר את ישראל!
אלא, הסביר מרן זצ"ל, שבאמת מן הפסוק "מקוה ישראל ה'" אין אנו למדים שה' הוא המטהר את עם ישראל, אלא כוונת רבי עקיבא היתה, ללמדינו נקודה אחרת. שמהלכות הטבילה במקוה, נוכל ללמוד הלכה הנוגעת להלכות תשובה.
שכשם שבמקוה נאמר "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ", ומכאן למדנו שאפילו אם היתה אצבע אחת מחוץ למקוה, ואפילו חזר אחר כך והטביל את אותה האצבע לבדה, לא עלתה לו טבילה כלל. וכמן כן החוזר בתשובה שחושב לעצמו, כעת אשוב בתשובה ואקבל עלי עול של כל המצוות שנאמרו בתורה, חוץ ממצוה אחת שאיני יכול לקיימה, כמו למשל שקר, שאומרים ההמון דלת העם, כי בלי השקר והרמאות אי אפשר לחיות חס ושלום. ולכן אותו אדם אומר, את ענין השקרים, אניח לעת זקנה, כשאפסיק לעסוק בסחורה, אז אפסיק גם כן לשקר. או למשל אדם שהוא מתגלח בתער, וקשה לו לוותר על כך, על זה אינו רוצה לשוב כעת בתשובה, ואינו דורש עליהם סליחה וכפרה. אדם כזה, עליו אמר רבי עקיבא, כשם שהמקוה מטהר את הטמאים, רק כאשר כל גופו של האדם נכנס למקוה, אף הקדוש ברוך הוא כמו כן, אינו מטהר את החוטאים, אלא כאשר הם שבים בתשובה שלימה, ולא מניחים עבירה אחת שאינם חוזרים עליה בתשובה.
והוסיף על כך מרן זצ"ל, שהרי ידוע, שרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שיש בגופו של האדם. וכל מצוה ומצוה שייכת לאבר מסוים בגופו של האדם. נמצא, שכאשר אדם מחליט להמשיך לחטוא באיזה ענין, גם אחד מאבריו נמצא מחוץ לתחום של מצות התשובה, ואותו אדם חיסר את אחד מאבריו במצות הטהרה השייכת לתשובה, ולא מוחלים לו כלל עד שיקבל על עצמו את מצות התשובה במלואה, את כל המצוות כולם.
השיבנו ה' אליך ונשובה – חדש ימינו כקדם.
שבת שלום!
