הבוקר, אנו מצרפים הקלטה מדברי רבינו הגאון הראשון לציון שליט"א הנוגעים לימים הללו. להאזנה לחץ כאן.
------------------------------
שנינו בפרקי אבות (פ"ד), רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ.
דרש מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (ענף עץ אבות עמוד רמו), גדולי הדורות גאוני ישראל השתבחו במידת הענוה שלהם, צא ולמד במעשה שמסופר בספר חוט המשולש על רבינו עקיבא איגר והחתם סופר. שהגאון רבי דניאל פרוסטיץ (חבר בית דינו של החתם סופר) הציע שידוך (בזיווג שני) את בתו של הגאון רבי עקיבא איגר להגאון רבי משה סופר (בעל החתם סופר), והגאון רבי משה סופר שלא הכיר את המדוברת, שלח לשאול להגאון רבי עקיבא איגר להודיע לו מה טיבה, והגאון רבי עקיבא איגר השיב לו במכתבו, בדברי שבח ותהלה, שהיא יראת שמים בתכלית, כלה נאה וחסודה, איילת אהבים ויעלת חן, אך סיים את מכתבו בהערה זו:
"אולם הרי כבוד תורתו חשקה נפשו הטהורה לקיים כל דברי חז"ל, ולמלאות אחר מה שאמרו בפסחים (מט.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, ואני בעוונותי הרבים לא הגעתי להקרא תלמיד חכם".
על מכתב זה השיב החתם סופר:
"דברי כבוד גאונו בנוגע למעלת בתו נאמנים עלי כמאה עדים, אולם לבי נוקפי ממה שאמרו חז"ל (פסחים מט:), לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא את בתו לתלמיד חכם, ואני מסופק אם הגעתי לכלל תלמיד חכם, ואם אני ראוי להיות חתנו".
סוף דבר, הגאון רבי דניאל פרוסטיץ הצליח לשכנע את שני הגאונים ולהשיא בת תלמיד חכם לתלמיד חכם. כזה ראה וקדש.
ובגמרא במסכת יומא (פז:) ובסנהדרין (ז:) אמרו, רב (הוא אחד מגדולי האמוראים הראשונים), כאשר היה רואה קבוצת אנשים מלווה אותו, היה אומר לעצמו: אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ, כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ. כלומר, כמו כלי גללים יאבד.
וכן ראינו אצל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, כאשר היה נכנס לכינוסים שבהם היו הקהל עומדים על רגליהם ושרים לכבודו "יחיד אל דגול מרבבה, יברך לגברא רבה, אשר אותו נפשי אהבה, באהבה ורוב חיבה, שדי הוא יברך אותו, וישמור בואו וצאתו, כל העם יוצאים לקראתו, יאמרו לו ברוך הבא", היה אומר לעצמו בלחש, "אל תבואני רגל גאווה". גם שמענו מפי מגיד אמת, שבעת ביקורו של מרן זצ"ל במקסיקו, חלקו לו כבוד מלכים ממש, והנה הבחין אחד ממלויו שעמד מאחריו כי הוא לוחש איזה דבר, הטה אזנו ושמע את הרב אומר בזו הלשון: "עובדיה, אתה עפר ואפר".
ובספר "נוהג כצאן יוסף", (מנהגי ישיבת פורת יוסף וישיבות ירושלים, מאת ידידינו הרה"ג ר' יצחק דבדה נר"ו), כתב בזו הלשון: מפי הרב רבי מאיר סודרי שמעתי, שבכל יום אחר שהסתיימו סדרי הלימוד בישיבה (בישיבת פורת יוסף) והלכו הלומדים כל אחד לביתו, היה הרה"ג המפורסם כמוה"ר עובדיה יוסף זלה"ה, סובב הולך בבית המדרש ומלקט את כל הספרים שהותירו חלק מהלומדים על השלחנות, ומסדר אותם כל אחד במקומו. כך היה מנהגו, ובזה היה גומל חסד עם השמש והממונים על הסדר.
ובספר אביר הרועים חלק שלישי, הארכנו הרבה בענין מידת הענווה.
ואם גאוני עולם כאלה, אשר כל ימיהם היו על התורה ועל העבודה, בכל זאת הנהיגו עצמם במנהגי ענווה ושפלות רוח, על אחת כמה וכמה אנחנו, שחלילה לנו להתגאות ולחשוב עצמינו לראויים לאיזה דבר, ועלינו לקיים בעצמינו "ונפשי כעפר לכל תהיה".
