יום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות (ראש השנה דף ב.), ויש טועים לחשוב, שכשם שביום א' בתשרי שהוא יום ראש השנה, דנים את כל באי עולם, לחיים או למוות, לעושר או לעוני וכדומה, כמו כן ביום ט"ו בשבט, דנים בשמים על האילנות וקובעים מה יהיה גורלם במשך השנה הקרובה.
אלא שבאמת, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, הדבר אינו כן, וביום זה לא דנים כלל על האילנות. וכן כתב הגאון רבי אברהם חיים נאה זצ"ל (רב שכונת הבוכרים בירושלים לפני כחמישים שנה), שהמוני העם טועים וחושבים שיום ט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות, וזה אינו, שהרי שנינו במשנה במסכת ראש השנה (דף טז.) שבחג השבועות דנים על פירות האילן, ולא ביום ט"ו בשבט כלל, אלא נראה שהטעם שנקבע יום ט"ו בשבט ליום ראש השנה לאילנות, הוא מפני שאז כבר ירדו רוב גשמי השנה, כמו שאמרו בגמרא במסכת ראש השנה (דף יב.) וכתב שם רש"י, שביום ט"ו בשבט, כבר עברו רוב הגשמים, והשרף עולה באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מיום זה. (ופירוש המילה "חונטין" היא מצב שבו הפירות עברו חלק ניכר מתהליך גדילתם, ונחלקו הראשונים בשיעור זה כמה הוא בדיוק, ויש לו משמעות רבה לענין קדושת השביעית בפירות האילן, כמו שביארנו כבר).
ומכל מקום יש לענין יום ט"ו בשבט משמעות הלכתית רבה לכמה דינים בענייני תרומות ומעשרות וערלה, ורק לשם דוגמא נזכיר אחד מהם:
כתוב בתורה (ויקרא יט. כג.): כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל. ופירשו חז"ל: שצריך למנות שלוש שנים מעת נטיעת האילן, ורק אז יהיו הפירות מותרים באכילה, אבל הפירות שגדלו באילן בתוך שלוש השנים הראשונות, הרי הם אסורים בהנאה לעולם.
אולם אין למנות שלוש שנים אלו מיום ליום, דהיינו שלוש שנים ממש, אלא הולכים בהם אחר שנות העולם. כיצד? נטע נטיעה קודם יום ט"ז באב של שנת תשס"א, שיש ארבעים וארבעה ימים עד לראש השנה תשס"ב, עלתה לו שנה לנטיעתם, כי שלושים יום בשנה הראשונה חשובים שנה, ועוד ארבע עשרה יום יש להוסיף לקליטת הנטיעה באדמה, ולפיכך צריך ארבעה וארבעים יום בשנה הראשונה, ומונה עוד שנתיים להשלמת שלושת השנים, דהיינו, שאם נטע את האילן בשנת תשס"א כנ"ל, מונה שנתיים, תשס"ב ותשס"ג, ובשנת תשס"ד הפירות מותרים באכילה. אלא שיום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ולכן אף בשנת תשס"ד שהיא השנה הרביעית, הפירות שנמצאים על האילן עד יום ט"ו בשבט תשס"ד אסורים בהנאה, ורק הפירות שגדלו אחרי ט"ו בשבט מותרים באכילה אף בלא הפרשת תרומות ומעשרות (אבל נקראים פירות "נטע רבעי", שמותר לאכלם אחר שיחללו את קדושתם על פרוטה לאחר שיתלשו הפירות, והפודה פירות רבעי מברך: ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על פדיון (נטע) רבעי, ולוקח פרוטה שהיא הפחות של מטבע היוצא, כגון חמש אגורות בארץ ישראל, ואומר, כל קדושת הפירות הללו וחומשם מחוללים על שווה פרוטה זה, וטוב שיאמר כן שלוש פעמים, ואחר כך הפירות מותרים באכילה, ואינם חייבים בתרומות ומעשרות.)
ומכל מקום, אף שביום ט"ו בשבט לא דנים ממש מה יעלה בגורלם של האילנות באותה שנה, מכל מקום כתב רבינו יוסף חיים מבבל, שידוע הוא, שיש קבלה ביד חכמי אשכנז ז"ל, שצריך לבקש ביום ט"ו בשבט באופן מיוחד על האתרוג, שיזדמן לישראל אתרוג טוב ויפה בחג הסוכות.
אין לדיני השביעית קשר ישיר ליום ט"ו בשבט, כי כל ירקות האדמה קדושים בקדושת שביעית החל מיום ראש השנה של שנת השמיטה, וכן פירות האילן, אין קדושתן תלויה ביום ט"ו בשבט, אלא בזמן חנטתם על האילן, שאם חנטו בשנת השמיטה הרי הם קדושים בקדושת שביעית, ואם לאו, אין הם קדושים בקדושת שביעית. אולם יש לשים לב, כי בימים אלו מתחילים יותר ויותר להכנס לשוק פירות שחנטו בשביעית (בעיקר הפירות הרכים) וכגון שנתקדם יותר בתאריך, כך יהיו רוב הפירות הקדושים בקדושת שביעית. וכבר ביארנו את עיקרי דיני קדושת השביעית.) וכפי שביארנו, אנו יש לנו את "היתר המכירה" אשר יסודתו בהררי קודש, על פי הוראת גאוני ירושלים הספרדים, ובפירות אלו, אין שום חשש ספיחין (כמו שיש חשש כזה בפירות הגדלים באיזורים שאין הדבר ברור אם הם מארץ ישראל אם לאו), ואין עליהן חשש סביר של רמאות מצד החקלאים (אשר כנודע, הרבה הכשילו את הרבים באכילת ספיחין גמורים, כאשר הכניסו לשטחי הרשות הפלשטינית סחורה מתוך גבולות המדינה, והחזירו אותם לשטח המדינה כ"יבול חו"ל") ועל כן הסומך על היתר המכירה, יוצא ידי כל החששות שהזכרנו, וכבר ראינו רבים וטובים, תלמידי חכמים ויראי שמים, המעדיפים להכניס לביתם מתוצרת היתר המכירה, בפרט במקום שתוצרת זו נמכרת בזול במידה ניכרת, וזאת על פי הוראת רבן של ישראל מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אשר הורה כן במפורש, ושומע לנו ישכון בטח.
