בהלכה קודמת הסברנו באופן כללי את היחס ההלכתי כלפי אדם שאינו שומר תורה ומצוות, לגבי איסור קללת אדם מישראל, וכן לגבי האיסור לשנוא והחיוב להוכיח את חבירו ועוד. ובתוך דברינו הזכרנו כי הדברים שייכים דוקא כלפי אדם המתעלם ממצות התורה בשאט נפש, או שהוא מנגח את התורה ולומדיה, אבל בזמנינו, פעמים שאין הדבר כן, ויש בזה כמה השפעות הלכתיות. ונבאר.
הנה ידוע הדבר, כי בזמנינו רוב אותם שאינם שומרים תורה ומצוות, לא מרשעות לבם עושים זאת חלילה, רק מתוך שכך הורגלו מנעוריהם, על ידי שחונכו אצל אנשים שאינם יודעים תורה בעצמם, מפני שהוריהם שלחו אותם וחינכו אותם ללמוד בדרך זו, ולא די בזה שאינם לומדים שם כיצד עליהם לקיים את התורה, אלא שגם חונכו מעודם לזלזל בחכמי התורה, ולבוז לתורה הנראית על פי עניות דעתם כענין "פרמיטיבי" חסר הגיון ומאוס. כדרך שהנחילו להם אבות ההסכלה הארורה שרחשה בארצות אירופה. והדברים מפורסמים.
ובגמרא במסכת שבת (כח.) מבואר, כי תינוק שנשבה בין עובדי כוכבים (וכגון תינוק שנמסר לגידול בכנסיה) ועשה עבירות רבות, נחשב לו הדבר כשוגג ולא כמזיד (כלומר, אין לדונו כאילו עשה כן בכונה, כי מחסרון דעתו שלא כל כך באשמתו הוא חוטא). אלא שמדברי רש"י ועוד מהראשונים בסוגיא מבואר, שכל מה שאנו דנים אותו כשוגג, זהו דוקא בזמן שלא שמע מעולם על עם ישראל ומצוותיו, אבל אם ידע כי יש עם ישראל ויש להם תורה, היה נחשב כמזיד, שהרי שורש לכל מצוות ה', שיעיין אדם כפי מידת שכלו עד שיבא לאמונה בה' ובתורתו, וזה כיוון שכבר שמע מעם ה' וראה יהודים שומרי תורה כפי ששמרו את התורה אבות אבותיו, ולא עיין בדעתו לעמוד על עניינם ולחקור אם הצדק עמהם אם לאו, נחשב כמזיד. ועל כן לכאורה לא ניתן לדמות את אותם שאינם שומרים תורה ומצוות בזמנינו לתינוקות שנשבו, שהרי עליהם מוטלת החובה לברר אצל חכמים מהם, התורה מהי, ולהגיע למסקנה הנכונה לקיים את מצוותיה. שהרי לא בראנו ה' אלא בכדי שנקיים את מצוותיו.
אלא שהדבר נתון במחלוקת הפוסקים, כי לדעת הרמב"ם, כל שחונך הנער בדרכי הגויים ולא נתחנך על פי דרכי התורה, אף על פי ששמע כבר שם ישראל וידע מתורתם, אין להחשיבו כמזיד על ביטול מצוות התורה שלו, כי על כל פנים לא בשרירות לבו הוא הולך אחר תאוות לבו, כי אם מפני שנתחנך בצורה משובשת. וכן דעת עוד כמה מן הראשונים. וכן דעת מרן הבית יוסף (יו"ד ס"ס קנט) שכתב לעניין בני הקראים (שהם כופרים בתורה שבעל פה) שאסור להלוות להם כסף בריבית, אף על פי שמותר להלוות בריבית לישראל רשע (בתנאים מסויימים), מכל מקום בני הקראים אינם נחשבים לרשעים, וכלשון רבינו הרמב"ם (בפי' המשניות), שאלו אשר נולדו בדעות אלו, וחונכו על פיהן, הרי הם כאנוסים, ודינם כדין תינוק שנשבה לבין הגויים, שכל עוונותיו שגגה.(לא בכוונה).
ועל כן מבואר, כי אלו מבני החילונים אשר בינינו, שנתחנכו בבתי ספר חילוניים או קרובים להם, ולא למדו דעת ויראת ה' כראוי, אין לדונן כמזידים, ומחוייבים אנו להשתדל בשלומם ולאהבם ולקרבם לה' ולתורתו, ובפרט שבזמנינו יש עוד טעם לדונם כתנוקות שנשבו, שהרי חונכו בצורה מפורשת לדעות קדומות בגנות שומרי הדת, ובגנות בני הישיבות והעולם התורתי, ועל כן אי אפשר לדונם ברותחים להחשיבם חלילה כרשעים, כל שאינם מנגחים את הדת בפירוש, שאז כמו שביארנו, מיעוטם טוב להם ולעולם מקיומם, ומותר לשנאתם ולקללם ואין להתפלל לשלומם, ועליהם נאמר הפסוק "באבוד רשעים רינה". (והאריך בזה בספר "שולחן ערוך המדות" שנדפס לאחרונה, אך תקצר היריעה מלהכיל את כל אריכות דבריו בזה).
וכמה יש לנו להצר מאד על כי כמה חוגים מתוך ציבור שומרי התורה, מתעלמים לגמרי מאחינו התועים בדרך, ושוכחים כי יש עלינו דין עריבות כלפיהם, וכמו שאמרו בגמרא בסנהדין כז. "וכשלו איש באחיו, בעון אחיו, שכל ישראל ערבים זה בזה", ועלינו להשתדל בכל כוחינו לקרבם לתורה, ולחבב עליהם את התורה, שנזכה כל ישראל לעבוד את אלקינו שכם אחד, תוך קידוש שם שמים, באהבה ואחוה שלום ורעות.
לסיום, נזכיר מעשה שאירע לאחרונה, כאשר נפטר אחד מראשי הכמורה במדינת צרפת (אשר היה מועמד לתואר אפיפיור) שהיה יהודי, ובימי השואה מסרוהו הוריו לכנסיה נוצרית, שם גדל מקטנותו והתחנך כמיטב מסורת הנוצרים עד שנתעלה לתואר נחשב מאד בכנסיה, והיה לכומר החשוב ביותר בצרפת. לפני שנפטר, בא לבקרו הרה"ג רבי יוסף סיטרוק, רבה של צרפת, והלה בקשו, כי לאחר מותו הוא מבקש שיאמרו עליו קדיש, כי יהודי הוא, ושמו אהרון לוי. כאשר נפטר הכומר, ניגש רבה של צרפת בשאלה זו לפני מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לשאלו כדת מה לעשות. מרן הרב זצ"ל, כששמע כל זה, זלגו עיניו דמעות, ואמר כי בלי ספק יש להיענות לבקשת הנפטר, כי ישראל שחטא, אף על פי כן ישראל הוא, ובפרט שבודאי נתגלגל למצב כזה מפני שבימי במלחמה הסתירוהו הוריו בכנסיה, ועל כן ברור שאין לדונו כישראל מומר שלא אומרים עליו קדיש. ואכן, בשעת ההלויה, הוצאה לכמה דקות מיטתו של הכומר מן הכנסיה, בלויית עשרה יהודים, ועמם גם נשיא צרפת סרקוזי, ואמרו עליו קדיש, והיה קידוש ה' מזה.
