ליל הסדר, הוא ליל פסח, שאנו יושבים סביב השלחן ועורכים את הסדר על פי מה שתיקנו לנו רבותינו. ובארץ ישראל נוהגים בסדר זה רק בלילה הראשון של פסח, ובחוץ לארץ נוהגים כן בשני הלילות הראשונים של פסח.
וכתב רבינו הטור (סימן תעב), שצריך להכין את כל צרכי ליל הסדר מבעוד יום, כלומר, כבר אחר הצהרים של ערב פסח, צריך שהשלחן של ליל הסדר יהיה ערוך ומסודר לקראת הלילה. ויש לפרוס על השלחן מפה יפה, ולסדר שיהיו מונחים ומוכנים כל צרכי ליל הסדר. המצות, הכרפס, המרור, החרוסת ומי המלח וכל שאר צרכי הסדר.
והסיבה המיוחדת שיש להקפיד על כך בליל פסח, היא כדי שיוכלו להתחיל את ליל הסדר מיד כשחוזרים מבית הכנסת. וכתב מורינו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שאין הכרח שיהיו כל הדברים מונחים כבר על השלחן, כי לפעמים אין מקום על השלחן לכל הדברים, או שמטעמי נוחות רוצים להביא כל דבר בזמנו, לכן די שיכינו מראש את החרוסת ומי המלח והחסה וכדומה מראש, ויניחו אותם היכן שירצו, באופן שהכל יהיה מתוקן לסעודת החג ולא יהיה עיכוב בדבר.
אך הוסיף הגאון הראשון לציון שליט"א, שצריך להזהר שלא לעורר כעס ומחלוקת עבור הדברים הללו, כי בעבור השלום ירויח למעלה מן הכל. ובפרט בלילה הקדוש הזה, שצריך להראות גילה ושמחה מבלי שום לב רגז.
ומספרים על אחד מגאוני הדורות הקודמים, רבי משולם איגרא זצ"ל (שחי לפני כמאתיים שנה, והיה גאון מופלא עוד מילדותו, ולשמו נדפס ספר "גרם המעלות"), שהיה טורח מאד על הכנת המצות בביתו, והיה זורע בעצמו את החטים עבור המצות בגינת ביתו, ולאחר מכן היה קוצר את החטים בעצמו עבור מצות מצה, והיה טוחן את החטים במו ידיו, ואחר כך מכין את העיסה ואופה את המצות, והכל בעצמו בתכלית ההידור בקדושה וטהרה.
והנה בימים ההם, היו רגילים לשמור את המצות (או כל מיני המאפה) בתוך שק מיוחד שהיה תלוי על חבל שמשתלשל מתקרת הבית, כדי שלא יגעו בו חרקים או מכרסמים אחרים. וגם הגאון רבי משולם הניח את מצותיו בשק כזה. ובסמוך לשק הזה, היתה הרבנית מניחה את שאר המצות, בשק נפרד, שהיו אוכלים מהם בשאר ימי חול המועד. ואלו היו מצות פשוטות, שלא הרב אפאם בעצמו.
בביתו של רבי משולם, היתה משרתת, נערה יהודיה ענייה, שהתגוררה בבית הרב, וסייעה לרבנית בכל עניני הבית. והנה בערב פסח, עמדה הרבנית במטבח ביתה, והכניסה "כופתאות" (קניידלך) מקמח מצה להניחם בתוך המרק. פנתה הרבנית למשרתת וביקשה, הביאי לי בבקשה מהחדר הסמוך שלוש מצות פשוטות, כדי שאוכל לטחון אותן עבור הקופתאות. הלכה המשרתת, ובלי לשים לב, לקחה את המצות היקרות של הרב, והגישה אותן לרבנית. הרבנית שלא ידעה דבר, טחנה את המצות והכינה מהן קופתאות.
לפנות ערב, כאשר הרב כבר יצא והלך לבית הכנסת, רצתה הרבנית לסדר את המצות של הרב על השולחן, אולם כאשר נכנסה לחדר, פרצה מפיה זעקה מרה, היכן המצות של הרב?? המשרתת שהבינה מיד את שאירע, ברחה מן הבית, והתחבאה בסמוך לבית הכנסת. הרבנית אשר לא ידעה את נפשה, החליטה להניח על השלחן מצות פשוטות, בתקוה שבעלה הרב לא ישים לב.
חזר הרב מבית הכנסת ומיד הסב על יד השלחן והחל בקריאת סדר "קדש ורחץ", והנה הוא שם לב לכך שהמצות על השלחן אינן מעשה ידיו. תמה באזני אשתו, היכן הן המצות שהכנתי? סיפרה לו הרבנית את שאירע, פני הרב החמירו, אך לא דאגת המצות הדאיגה אותו, ענין אחר תפס את מחשבתו. "היכן היא המשרתת"? קרא הרב לבנו וצוה עליו, לך מיד והבא לכאן את המשרתת! הלך הבן, ואמנם לאחר מספר דקות חזר כאשר המשרתת מסתרכת בעקבותיו בושה ונכלמת. הושיבה הרב ואמר לה, דעי בתי, כי כלל לא אכפת לי מהמצות, אל תצטערי על מה שקרה, וכדי להראות לך שאיני כועס כלל, ואני רוצה שתשמחי איתנו בליל הסדר, הנה אני מבטיח לך שתיכף אחר החג תקנה לך הרבנית שמלה חדשה!
מעשה זה מפליא הוא. רבי משולם שטרח כל כך על המצות, לא נקשר אל המצות בשום נגיעה אישית. הוא עשה זאת כדי להדר במצוות. וכעת, הידור המצוה הגדול הוא, לשמח את לבה של הנערה. זהו רצונו האמתי של ה' יתברך. ה' יזכנו ללכת בדרכיו של אותו צדיק.
