שאלה: האם יש מקור למה שיש נוהגים לעשות "תענית דיבור"?
תשובה: תענית דיבור, שנהגו בה רבים בפרט בדורות הקודמים, פירושה, שהאדם נמנע לגמרי מכל דבר שאינו דברי תורה ממש, ובמשך יום שלם אינו מוציא דבר שאינו של דברי תורה מפיו. ואפילו דבר שהוא נצרך לו ביותר, ולא שייך בו שום ענין של איסור, כגון שמבקש שיגישו לו את הלחם וכדומה, גם מדיבור כזה היו נמנעים לגמרי, וכל דיבורם ביום ההוא לא היה אלא בדברי תורה ויראת שמים בלבד.
ובאמת שבדברי רבותינו חכמי התלמוד והראשונים, לא מצאנו בפירוש מקור ל"תענית דיבור". ואף שהחמירו מאד רבותינו בעוון מי שמפסיק באמצע לימוד התורה לדברים בטלים, מכל מקום לגבי תענית דיבור, שלא ידבר אדם שום דיבור של חול במשך כל היום, לא הוזכר מנהג זה בדברי חז"ל באופן מפורש.
אך גדולי המקובלים במאות השנים האחרונות, ובתוכם הרב בעל ספר חמדת ימים, הפליגו במעלת המתענה תענית דיבור במשך יום שלם. וכתבו שמעלתה של תענית דיבור, גדולה מבחינה מסויימת יותר מתענית של מאכלים. ולכן בפרט בימים אלה, שהם ימי השובבי"ם (הימים הללו, שבין פרשת שמות, לפרשת משפטים, נקראים ימי "שובבים", שהם ראשי תיבות של הפרשיות ש'מות ו'ארא ב'א ב'שלח י'תרו מ'שפטים. והם ימים המסוגלים מאד לתיקון העוונות הנוגעים לקדושה), הנהיגו לעשות סדר תיקונים ולימוד, עם תענית דיבור.
גם רבינו הגר"א מוילנא, כתב באגרתו בספר עלים לתרופה, שעד יום מותו צריך האדם לייסר את עצמו, ולא בתעניות וסיגופים, רק ברסן פיו ותאוותיו, וזוהי התשובה. וזהו כל פרי העולם הבא. וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם. ועל כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו בעולם הזה, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. ובזה יכופר לו כל עוון. גם הגאון המשנה ברורה (סימן תקעא) כתב, שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו תענית מן האכילה.
ובשנת התרפ"ח, עמד בירושלים הגאון המקובל החסיד רבי יצחק אלפייה זצ"ל, אשר אודותיו שמענו נפלאות ממרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שהפליג בכח מעשיו של רבי יצחק אלפייה, שהיה בעל מופת, וחסיד וקדוש, ופרסם ספר בשם "קונטריס היחיאלי" (אשר כמה עותקים ממנו נכרכו על ידי המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל), ובו האריך מאד להביא מדברי האחרונים, להפליג בחשיבותה של תענית דיבור. ורבי יצחק זצ"ל, יסד חברה חדשה שנקראה בשם "אור חדש וצמח צדיק", שעיקר מטרתה ותקנתה היתה להרבות תורה וטהרה ותפלה בתענית דיבור. ובכל ראש חודש שבט, היו מתכנסים אנשי החבורה וקובעים שעות לתורה ותפלה בתענית דיבור. וכתב הרב זצ"ל שמעלתה של תענית זו עולה לסך עצום של תעניות רגילות שהאדם יכול לקבל על עצמו לכפרת עוונותיו.
גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, היה אומר שיש מעלה גדולה בתענית דיבור. ובפרט לאברכים העוסקים בתורה, היה אומר שיש תועלת בתענית דיבור. וכשחלה מרן זצ"ל לפני כשלוש עשרה שנה, ובאנו נכדיו לבקרו, אמר לנו כי טוב עבורו שנעסוק בתורה בתענית דיבור, ועל ידי זה יזכה בעזרת ה' לרפואה.
וכן בבית מדרשו של הגאון החסיד רבי מנשה שוע שליט"א בירושלים (בתוך בית המדרש "יחוה דעת" בירושלים), נוהגים בימי השובבי"ם לערוך תיקון, ומשתדלים לעשותו בתענית דיבור. והציבור כולו מתגבר בתפלה כל היום, בקדושה וטהרה ובהתרוממות הנפש. וכן ראינו נשים צדקניות בנות עליה, שבפרט בימי הזקנה, כאשר לא היה להן צורך כל כך לדבר עם ילדיהן וכדומה, נהגו בתענית דיבור על כל פנים למשך כמה שעות, והיו קוראות תהלים בדבקות. אשרי עין ראתה כל אלה.
אולם יש להדגיש כי לא היתה נוחה דעת מרן זצ"ל, מכך שאברכים העסוקים בתורה יעסקו באמירת תהלים במשך יום שלם בתענית דיבור, כי לסברתו, אין לך מעלה גדולה ממעלת לימוד הש"ס והפוסקים בעומק העיון, ואף אם לעתים יש לקרוא תהלים, אך אין להנהיג כן כדבר כללי לכל בני הישיבות. ואף שבישיבת פורת יוסף נהגו לעשות סדר תענית דיבור וקריאת תהלים ביום ט"ו בשבט, ונעשה כן בהסכמת ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, מכל מקום כאשר רצו לעשות כן בכולל "חזון עובדיה" של מרן זצ"ל, לא הסכים מרן זצ"ל שיעשו כן, אלא צוה שימשיכו בלימודם הרגיל, ומה טוב אם יעשו כן בתענית דיבור. ועל כל פנים העיקר הוא שיהיו עוסקים בתורה, ובשעת הלימוד לא יפנו לדברים בטלים. (וכן הוא זצ"ל היה נוהג רוב ככל ימיו). ישמע חכם ויוסף לקח.
