הזכרנו לאחרונה את משנת חז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שממנה אנו למדים שאל לו לאדם להתבטל מכל מלאכה ולא לדאוג לפרנסתו בתקוה שה' ישלח לו את כל צרכיו, מכיון שהנהגת ה' את עולמו היא בדרך כלל על פי דרך הטבע, כי אין חפץ לה' להנהיג את עולמו מעל לטבע, חוץ ממקרים נדירים, ולכן חייב אדם לטרוח לפרנסתו ולכל צרכיו כדרך העולם.
ומכאן עולה השאלה אשר דן בה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אודות נער שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי, האם עדיף להמשיך את לימודיו במקום שבו משלבים עם לימוד התורה גם לימודים כלליים, בכדי שיהיה לו אחר כך ממה להתפרנס, או עדיף יותר להמשיך ללמוד בישיבה קדושה, אשר בה מוקדש כל הזמן רק ללימוד תורה?
שנינו במסכת אבות "רבן גמליאל אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון". וכן שנינו בבריתא בקידושין (כט.), חייב אדם ללמד את בנו תורה וללמדו אומנות, רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות, ופירש רש"י, שכשאין לאדם ממה להתפרנס, עומד ומלסטם (גוזל) את הבריות. ומכאן מוכח לכאורה שאין לו לאדם לשים כל מעיניו אך ורק בתורה הקדושה, אלא עליו גם כן לעסוק באיזו מלאכה לפרנסתו. וכן צריך לדאוג לבניו שילכו בדרך זו.
אולם שנינו בקידושין (פב.) אמר רבי נהוראי, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. וזאת לכאורה בניגוד לדברים שהזכרנו שמהם מוכח שחייב אדם ללמד את בנו אומנות כדי שיהיה לו אחר כך ממה להתפרנס. ואם כן צריכים אנו לישב איך דברי רב נהוראי עולים בקנה אחד עם דברי רבן גמליאל ורבי יהודה.
ולשאלה זו נדרש מרן הרב שליט"א, וכתב שנראה שהדברים מגיעים למה ששנינו בבריתא (ברכות לה.), תנו רבנן, "ואספת דגנך", מה תלמוד לומר? (כלומר מה רוצה הכתוב ללמדינו בפסוק זה?) לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבם? (כלומר, שהיינו חושבים שבאמת ציוונו ה' יתברך שלא נפסיק מלימוד התורה אף לצורך פרנסתינו) תלמוד לומר "ואספת דגנך", הנהג בהם מנהג דרך ארץ, (כלומר התנהג כדרך שהאדם צריך לעשות למחייתו) דברי רבי ישמעאל. וכמו שפירש רש"י, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שאם לא יעסוק בשום מלאכה, אלא יסמוך על כך שאחרים יפרנסוהו, כגון שיתפרנס מן הצדקה, סופו להבטל אף מדברי תורה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר (כלומר, יכול להיות שכך יהיה, ש-) אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, (אם כן, שרוב זמנו הוא מוציא על מלאכות גשמיות, אם כן) תורה מה תהא עליה! (שהרי הגדלות בתורה דורשת את השקעת כל הכוחות רק בלימוד התורה).אלא (ממשיך רבי שמעון ומסביר אם כן, איך יתקיים העולם אם אנשים ילמדו כל הזמן תורה ולא יעסקו במלאכה כלל) בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית בידי אחרים, שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר אכרכם וכורמיכם", ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי עצמם. מבואר שלדעת רבי שמעון בר יוחאי, על האדם מוטל להשקיע את כל זמנו בתורה ובמצוות, וה' יתברך ידאג לו שאחרים יעשו את מלאכתו וידאג לו לפרנסתו. וסיימו בגמרא, אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל (ששילבו תורה עם דרך ארץ, כלומר מלאכה אחרת) ועלתה בידם (והצליחו), כרבי שמעון (שעסקו רק בתורה) ולא עלתה בידם. וזאת משום ששיטת רבי ישמעאל היא הראויה לנהוג לרוב בני האדם, ואילו שיטת רבי שמעון לשקוד אך ורק בתורה, אינה ראויה באופן כללי, אלא ליחידים אשר אדיר חפצם להתעלות במעלות התורה ויראת ה' טהורה, ובפרט לאלה אשר חננם ה' בכשרונות מבורכים, בתפיסה מהירה וזכרון מופלא, אשר נשקף להם עתיד מזהיר להיות מורי הוראות בישראל, ולדון דין אמת לאמיתו, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ולזכות את ישראל להגדיל תורה ולהאדירה, אשר אין לך מידה טובה הימנה. ולכן אמר רבי נהוראי מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שידע את נפש בנו הזכה והטהורה, ושקידתו על דלתות התורה, ולכן לא לימדו מלאכה כלל אלא תורה בלבד.
ולאור כל האמור ולאחר משא ומתן בדברי המפרשים בענינינו, כתב מרן הרב שליט"א, שכל שהבן מוכשר, וברצונו ללמוד תורה, מוטב שישקיע את לימודיו בישיבה קדושה שעוסקים בה בתורה בלבד, ואין ספק שלבן כזה עדיף ללמוד בישיבה כזאת מאשר ללכת ללמוד בישיבה תיכונית, כי מי לנו גדול מהרמב"ם שהיה חכם גדול אף בשאר חכמות, והעיד על עצמו באחת מאגרותיו, שכל מה שעסק בחכמות אחרות כגון פילוסופיה ורפואה וכדומה, אינו אלא בכדי לשמש לרקחות ולטבחות (כמו תבלין מוסיף טעם) לתורה הקדושה, להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא, ואשרי חלקו של השם כל מעיניו בתורה, וכמו שנאמר, אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, כי מוצאי מצא חיים.
ולסיום נזכיר, כי בימי צעירותו של מרן הרב שליט"א, לא היה מקובל בכלל שצעירים ילכו להשקיע כל זמנם ומרצם בתורה, וגם אביו של מרן שליט"א, אף על פי שהיה אדם צדיק וירא ה', מכל מקום רצה שבנו ילמד גם מקצוע אחר, בכדי שלא יבא לידי עניות, ומכיון שהיתה לו חנות, ציוה את בנו שיבא לעזור לו בעבודתו יום יום. והנה יום אחד הופיע בחנות מורינו הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, ויאמר לאביו של רבינו, ראה כי בנך עדיו לגדולות, ועל כן הנני מבקשך לאפשר לו לחזור ללימודיו בישיבה, ואת שכר הפועל שתצטרך לקחת במקומו אשלם אני... מייד הסכים אביו של הרב לשחררו לישיבה, כאשר ראה את הערכת רבי עזרא לבנו, ואמנם זכה להאריך ימים וראה את בנו גדל בתורה ושמח בו עד בלי די.
