נאמר במגילת אסתר (ט. כב.) "לעשות אותם ימי משתה ושמחה "ומשלוח מנות איש לרעהו" "ומתנות לאביונים". ובגמרא במסכת מגילה (דף ז.) אמרו "משלוח מנות" שתי מנות לאיש אחד "ומתנות לאביונים" שתי מתנות לשני בני אדם.
וטעם המצוה הוא, שכשאדם שולח לחברו תשורה ומנחה, הרי הוא מביע לו בזה את רגשי אהבתו אליו, ועל ידי כן נוטע גם בליבו אהבה אליו. ועוד, כי ישנם אנשים חסרי כל, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים סעודת פורים, וכאשר שולח להם דרך כבוד "משלוח מנות" לא יבושו ולא ייכלמו, ויקיימו סעודת פורים.
ופירוש הדבר "שתי מנות" היינו שני מאכלים שונים, או מאכל ומשקה, כגון עוגה ובקבוק יין, והמנהג כיום לשלוח מיני מתיקה למשלוח מנות. וגם נשים חייבות לשלוח לחברותיהן משלוח מנות.
כתב הרמב"ם (הלכות מגילה פרק ב.) חייב אדם לשלוח לחברו שתי מנות בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. וחייב לחלק לעניים מעות או מיני אכלים ביום הפורים, לא פחות משני עניים, שנותן לכל אחד מתנה אחת, שנאמר: ומתנות לאביונים. ומוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים יותר מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לחברים, שאין שמחה גדולה מפוארה יותר מלשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לה האומללים הללו, הרי הוא דומה לשכינה, שנאמר: להחיות רוח שפלים ולהחיות נפש נדכאים.
ירא שמים ייתן מתנות לאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות, והנה שכרו ופעולתו לפניו, ואין קצבה במעות פורים, כי מן הדין די בנתינת פרוטה, שהוא סכום הקטן שיש בכל מקום (וכגון בארץ ישראל מטבע של חמש אגורות), ומכל מקום כאמור עדיף להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודת פורים ובמשלוח מנות.
הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, ששלוחו של אדם כמותו.
