היום, הוא יום השלושים לפטירת מרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף בן רבי יעקב גורג'יה ע"ה, זכר צדיק לברכה (הריני כפרת משכבו). ונביא מעט מדברי ההספד שנשאנו אודותיו בכמה מקומות.
בגמרא במסכת ברכות (דף ה:), מסופר, שכאשר חלה רבי אלעזר בן פדת, בא לבקרו רבי יוחנן. כשנכנס רבי יוחנן, ראה שביתו של רבי אלעזר אפל וחשוך, וזאת משום שרבי אלעזר היה עני מרוד, ולא היה בידו להאיר את הבית. מה עשה רבי יוחנן? "גלייה לדרעיה ונפל נהורא", כלומר, גילה את זרועו, והאיר הבית, מרוב קדושתו של רבי יוחנן, שהיה גופו מאיר. כשראה כן רבי אלעזר בן פדת, החל בוכה.
שאל אותו רבי יוחנן, מפני מה אתה בוכה? אם מפני שלא העמדת בנים, אל לך להצטער על כך. כי גם רבי יוחנן עצמו היו לו עשרה בנים וכולם מתו בחייו. ואם מפני שהיית עני מרוד כל ימיך, גם כן אל לך להצטער, כי לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות, ובתורה היית גדול מאד, לכן, אינך צריך להצטער. ואם מפני שלא זכית ללמד מספיק תורה, גם כן אל לך להצטער, שהרי שנינו, "אחר המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים".
השיב לו רבי אלעזר, על דא קא בכינא, כלומר, על זה אני בוכה, "על האי שופרא דבלי בארעא", על אותו יופי שמתבלה בעפר. כלומר, הוא בוכה על יופיו של רבי יוחנן, שעתיד להפטר מן העולם, ויופיו יסתלק מאיתנו.
ולכאורה קשה, שהרי נאמר "שקר החן והבל היופי", ואם כן, כיצד רבי אלעזר הגדול, שאינו בוכה על התורה, ולא על הבנים, ולא על העושר, בוכה על דבר פעוט כל כך, על יופיו של רבי יוחנן?
והיה רגיל מרן רבינו זצ"ל להסביר בשם המפרשים, כי כוונת הדברים, היא על פי מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים, (מציעא פד.), שרבי יוחנן אמר על עצמו, "אנא משיירי דשפירי דירושלם", כלומר, אני השארית של היפהפיים של ירושלים. כי בני ירושלים הקדמונים, היו חכמים גדולים, וצדיקים גדולים, וגם זיו תוארם היה מיוחד ביותר. ורבי יוחנן, שהאריך ימים הרבה מאד, נותר שריד מהם.
לכן בכה רבי אלעזר, על יופיו של רבי יוחנן, כי אין זה יופי בלבד, אלא יופי שמזכיר לנו את כל חכמתם וגדולתם של הדורות הקדמונים, שאבדה לנו.
כמו כן עתה, כשנסתלק מאיתנו מרן רבינו הקדוש זצ"ל, אנו חשים בירידה רוחנית, לא רק של דור אחד או שניים, אלא בירידה של תקופה ארוכה הרבה יותר, כי מרן זצ"ל, היה יחיד במינו, והשתייך לחבורת גאוני קדם.
הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, היה פאר היהדות הספרדית, וכל תלמידי החכמים היו נכנעים לפניו. וכאשר אנו מעיינים בהתכתבויות בינו לבין רבינו זצ"ל, אנו רואים באיזו הערכה היה כותב אליו "ידיד נפשי, גאון ישראל". כי מרן היה בידידות עמו. והוא היה נוהג במרן בכבוד מעל ומעבר למה שנהג כלפי שאר גאוני פורת יוסף.
וכן שאר גאוני ירושלים שחיו כאן לפני שנים רבות, היו אוהבים אותו ושמחים לפניו כמוצאי שלל רב, אף על פי שמצד הגיל, הם היו מבוגרים ממנו בעשרות שנים. ועתה איבדנו את אותו שריד אחרון, שהיה עיונו בתלמוד מבעית, כדרכם של גדולי האחרונים שחיו לפני מאות שנים, והיה בקי נפלא בכל חדרי התורה, וקדושתו נפלאה מאד, ואהבתו לכל ישראל אין גדולה ממנה, ועתה איבדנוהו בעוונות הרבים.
אולם נמצא בתשובות הגאונים, שכאשר נפטר אדם גדול, כל כחות הנפש העצומים שהיו טמונים בו מתפזרים בעולם, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.
כך עתה, כאשר מרן רבינו זצ"ל נסתלק מאיתנו, כל כחותיו העצומים מצויים לכל דורש. ואשרי מי שיחלץ חושים, לקבוע עיתים לתורה בכל יום, אשר על זה היה מרן זצ"ל מוסר את נפשו ממש. וכן בענין חינוך הילדים, יזדרזו לרושמם לבתי ספר תורניים. וכן בכל דבר ודבר, החלש יאמר גיבור אני, להתחזק באיזה ענין, כדי שזכות הרב תעמוד לנו.
אמר פעם מרן רבינו הקדוש זצ"ל, אודות מה שנאמר בספר ישעיה (פרק מ): וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, "יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ". שלכאורה דברי הנביא תמוהים. שאם ברצונו לומר שאותם המקוים לה', ילכו מחיל אל חיל, ולא ירגישו חולשה, אם כן, היה די לומר "ירוצו ולא ייגעו", ולשם מה יש צורך לומר גם "ילכו ולא ייעפו". והלא הדברים קל וחומר, שאם כשירוצו לא ירגישו עייפות, בודאי שכאשר ילכו לא יחושו בעייפות.
ואמר מרן זצ"ל ליישב, שכוונת הפסוק היא לשתי בחינות שונות. שיש מקרים בהם על קווי ה' "לרוץ", ויש מקרים בהם עליהם "ללכת". לדוגמא, כאשר אדם מלמד בני תורה, עליו ללכת עמהם במרוצה, כדי שיספיקו ויזדרזו ללמוד עוד ועוד. ואילו כאשר הוא מדבר בפני המון העם, עליו ללכת בנחת, להדריכם בשפה ברורה ובנעימה, בשילוב מעשיות ודברים מלאים חן, כדי למשוך לבותיהם לאבינו שבשמים. וזהו שנאמר "ילכו" ולא ייעפו", "ירוצו ולא ייגעו", שבין כשילכו בדרך זו, ובין כשילכו בדרך זו, לא ירגישו חולשה.
כך היה מרן זצ"ל כל ימיו, איש האשכולות, רחמן ואב לאביונים, וקשה כברזל נגד קשה עורף. תמיד היה זריז וממהר מאד בכל ענין, כדי שלא לאבד אף רגע אחד ללא לימוד תורה. ומאידך גיסא, כאשר ישבו בצילו אנשים נדכאים, היה שומע צרתם, ומשתתף עמהם, יושב ובוכה, ומתפלל בכל לבו, שוב ושוב, עשרות פעמים בכל יום, כאילו כל אחד בן יחיד הוא לו.
וכבר אמרו רבותינו (בפסחים צב.), כל פרנס שמנהיג את עדתו בנחת, זוכה ומנהיגם לעתיד לבוא. שנאמר, "מרחמם ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם". כן מרן רבינו הקדוש זצ"ל, שהיה נוהג עם צאן מרעיתו באורך רוח, ועם כל עיסוקיו הרבים היה מפנה מזמנו היקר כדי לשמוע זעקת עניים, להאזין לצרת אלמנה ולשועת יתום, והיה מיצר ודואג על כל אחד ואחד מישראל כאילו הוא בנו, יזכה בעזרת ה', ונזכה כולנו, כי מורינו ורבינו, אל יעזבנו ואל יטשנו, ויעמוד עלינו בתפלה לפני כסא הכבוד, לרחם על שארית הפליטה, שארית יוסף, שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו, ויצילנו מכל צרה וצוקה, מכל נגע ומחלה, וזכותו תעמוד לנו עד קץ הימין. אמן כן יהי רצון.
מי שיש בידו, תמונות מיוחדות, או מסמכים מיוחדים, אודות מרן רבינו זצ"ל, נשמח אם יוכל להעמידם לרשותינו (דרך יצירת קשר באתר), כדי שנוכל לעשות בהם שימוש לזכות הרבים, בספרי אביר הרועים (שזכינו להוציא כרך אחד בחיי מרן זצ"ל, והוא קרא בו, והעיר לנו את הערותיו, אחת הנה ואחת הנה, ואף העניק עותק אחד במתנה לנאמן ביתו). בפרט עתה שאנו עומדים בעריכת הכרך השני בעזרת ה'.
