בהלכה הקודמת הזכרנו, שצריך להמתין בין אכילת מאכלי בשר לאכילת מאכלי גבינה שש שעות, שכך פסק מרן השולחן ערוך, והזכרנו שדין זה נלמד מהגמרא במסכת חולין. ולענינינו נביא כאן את דברי הגמרא בעניין ההמתנה בין מאכלי בשר לחלב.
אמר מר עוקבא (מר עוקבא, הוא שם חכם מחכמי הגמרא), אני, לעניין זה של המתנה בין אכילת בשר לאכילת גבינה, מוגדר "חומץ בן יין". (ביטוי לאדם שנחשב פחות מאד מהמעלה של אביו. כמו שהחומץ עשוי מיין, אבל אין לו ערך כמו ליין). שהרי אבי, אילו היה אוכל בשר כעת, לא היה אוכל גבינה עד שיחלפו עשרים וארבע שעות, ואילו אני, באותה סעודה איני אוכל בשר ואחר כך גבינה, אבל לסעודה אחרת אני אוכל. (כלומר, אחרי שש שעות).
והקשו המפרשים, מדוע מר עוקבא שהיה חסיד וקדוש, מכנה עצמו "חומץ בן יין" בשביל עניין פעוט כל כך, הרי יכול היה להחמיר על עצמו גם כן ולא לאכול גבינה עד שיעברו עשרים וארבע שעות?
ומרן החיד"א בספרו ערבי נחל כתב, שמה שמר עוקבא לא החמיר כאביו, מובן על פי מה שאמרו במסכת ברכות (דף טז:) "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול", כלומר, לא כל אדם יכול להתנהג כקוף אחרי בן אדם, שכל מה שהוא רואה שרבו עושה, גם הוא עושה בלי שום הבנה. ורק אדם שמדרגתו הרוחנית באמת גבוהה, רשאי ליטול על עצמו חומרות ומעשי חסידות.
ואמנם, אם רואה אדם שאירע לו פעם אחת מכשול, יכול להחמיר על עצמו מה שצריך בכדי לגדור עצמו, וכמו שמובא בתשובת מהר"ם מרוטנבורג, שהיה מתלוצץ על בני אדם שהיו מחמירים שלא לאכול בשר אחרי גבינה. (שזהו אינו מן הדין, שדווקא אחר אכילת בשר יש להמתין שש שעות, אבל אחר אכילת גבינה אין חיוב גמור להמתין, ודי בניקוי פיו וידיו), ואדרבא, היה נראה בעיניו שמנהגם הוא נגד דרך התורה, שהרי אין שורש לחומרא כזו מהתלמוד. עד שפעם אחת, מצא מהר"ם מרוטנבורג גבינה בין שיניו אחרי סעודתו, וגזר להחמיר על עצמו בבשר אחרי גבינה כמו בגבינה אחרי בשר.
ובתשובות הרמ"א כתב, לחכם אחד שרצה להחמיר על עצמו באיזה עניין שהוא היתר גמור מן הדין, שאינו רשאי להחמיר על עצמו, כי "לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה אוסר עליך דברים אחרים?"
ומכל מקום רבים מן הפוסקים סוברים שאדם רשאי להחמיר על עצמו בדבר שהתעורר אליו, בין מחמת חשש, ובין אם עושה כן כדי לגדור עצמו שלא יבוא לידי מכשול.
ולפני כעשרים שנה, אמר מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל לאברכי בית המדרש יחוה דעת בירושלים, שראוי לבן תורה, להוסיף על עצמו חומרות מה שיוכל, לחשוש לשיטות הפוסקים, אף על פי שהוכרעה ההלכה להקל מעיקר הדין כנגד דבריהם.
ומובן שבענינים אלה יש לנהוג בחכמה רבה, ובפרט בזמנינו, שישנם טועים ליטול עליהם חומרות נפרזות, שיוצא שכרם בהפסדם. ובפרט מצוי הדבר אצל אנשים שמתחזקים מאד בעבודת ה', ואפילו בעלי תשובה גמורים, שמרוב רצונם לעלות במעלות גבוהות מבחינה רוחנית, "קופצים ומדלגים" לקנות להם מדרגה גבוהה שלא יוכלו להתמיד בה לאורך זמן, ואחר כך עלולים הדברים לגרום למפח נפש ולירידה רוחנית. ומאידך גיסא יש לשאוף תמיד לעלות מעלה מעלה, להוסיף עוד ועוד במעשי המצות ובעבודת ה'. ישמע חכם ויוסף לקח.
