מרן זצ"ל עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל
הלכות אלו שנבאר להלן, שייכים כלפי כל תלמיד חכם, ואף על פי שלא למדו ממנו אפילו ענין אחד בתורה, בכל זאת חייבים לכבדו בכמה דברים, כפי שנבאר.
כתב הרמב"ם (בפרק ו מהלכות תלמוד תורה), עוון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן, ולא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (בספר דברי הימים לו) "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא", כלומר, היו בוזים לומדי דבריו של ה', שהם התלמידי חכמים, ובעון זה עלתה חמת ה' עד שנענשו ישראל בחורבן ירושלים.
ובמשנה במסכת סנהדרין (דף צ.) שנינו: אלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. ובגמרא שם (דף צט:) פירשו, רב ורבי חנינא אמרו שניהם, "אפיקורס", זה המבזה תלמידי חכמים. נמצא אם כן שהמבזה תלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא.
ומי שביזה תלמיד חכם ובאו עדים בפני בית דין והעידו שביזהו, בית דין היו מנדין אותו ברבים, וקונסין אותו בקנס כבד. ומן הדין תלמיד חכם שביזה אותו איזה אדם, רשאי אותו החכם לנדותו, ונידויו נידוי, וחייבים כל העם שאינם תלמידי חכמים כמו המנדה, לנהוג במנודה כל דיני נידוי, כגון שלא לצרפו למניין ושלא לשבת בתוך ארבע אמותיו. עד שימחל לו החכם ויתיר לו נידויו.
וכתב הרמב"ם, אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו (דהיינו מפני כבודו), אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ, וכן היה דרך החסידים הראשונים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו. וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם מפני כבודם. וזוהי דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה. במה דברים אמורים? כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפהו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש שזהו בזיון התורה, אלא נוקם ונוטר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.
וכן אירע לפני כארבעים שנה, שאדם אחד ביזה את מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בישיבת פורת יוסף, לפני קהל רב, ומרן רבינו זצ"ל נידה את אותו אדם, והלה הלך לגאונים רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל רבה של ירושלים ולרבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל להתלונן על כך, והרבנים כששמעו על עניין הנידוי של מרן הרב זצ"ל, מיד נהגו במנודה כדין התורה. ואחר כך בא המנודה למרן הרב זצ"ל יחד עם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, וביקש את סליחת הרב. ונידוי זה של גדול הדור הרי הוא חמור שבעתיים מנדרו של תלמיד חכם אחר, מפני שהמבזה את גדול הדור דינו כמבזה את רבותיו (כפי שביארנו בהלכות קודמות, שדין גדול הדור כדין רבו המובהק.) וה' הטוב יכפר.
ועוד היה מעשה לפני כעשר שנים, באדם אחד שביזה את מרן רבינו זצ"ל ברבים, ובא מרן זצ"ל לבית המדרש "יחוה דעת", ונידה את אותו אדם. וכל תלמידי מרן זצ"ל נהגו בו ככל דיני המנודה. עד שהלה התחרט מאד על מעשיו, ובא לפני מרן זצ"ל וביקש את סליחתו, ומחל לו מרן זצ"ל, וכתב לו על גבי נייר, כי אותו אדם אמנם בא לפניו והתנצל על מעשיו, ומעתה הרי הוא מוחל לו ומתיר את נידויו. ושב ורפא לו.
ולעומת זאת פעמים רבות מאד שכמה אנשים זלזלו בכבוד מרן זצ"ל על גבי עיתונים ועלונים וכדומה, ואנו, תלמידיו, רצינו לעשות מחאה על כבוד תורתו, אך מרן זצ"ל ביקשנו שלא לפעול בענין זה מאומה, והיה מוחל על עלבונו, ואף כאשר המזלזלים בו באו לפניו, וכגון בעת שישב שבעה על פטירת בנו, שאז באו רבים גם ממתנגדיו ומעליביו לנחמו, נהג כלפיהם מרן זצ"ל בכל אותות האהבה והכבוד, כי כן היה מנהגו תמיד, למחול על עלבונו, ולקרב את כולם לפעול יחד למען הגדלת התורה והאדרתה, למען מגמתינו המשותפת להרים קרנה של תורה.
