בימים עברו, היו נוהגים הגויים עובדי עבודה זרה, לנסך (לצקת) יין לשם עבודת כוכבים שלהם. והיו רגילים מאד במעשה זה. ואותו היין הוא אסור בשתיה מן התורה, וכן הוא אסור בהנאה, (כלומר, אסור ליהנות ממכירתו לגוי אחר וכדומה), משום שכל דבר שהוא עבודה זרה, או שמוגש לעבודה זרה, אסור בהנאה.
סתם יינם
ורבותינו זכרונם לברכה גזרו איסור גם על "סתם יינם", כלומר, על כל יין של גויים, גזרו שיהיה אסור בהנאה. והוא שנקרא "יין נסך". וכל כך הרחיקונו מן היין שלהם, גזירה משום בנותיהם. כי שתיית היין מביאה לידי קירוב גדול, ומתוך כך שישבו ישראל עם הגויים לשתות יין, עלולים הם לבא לידי קירבה גדולה, ויבא היהודי להתחתן עם בת הגוי. לפיכך גזרו על יינם שיהיה אסור לנו בהנאה. ולכן אף בזמנינו, סתם יינם של הגויים אסור לנו בהנאה, וכל שכן שאסור לנו לשתות ממנו.
ויש לשאול, מדוע החמירו כל כך רבותינו באיסור יין של הגוי, עד שאסרוהו בהנאה, מה שלא מצינו בשאר הרחקות מהגויים? והתשובה לשאלה זו היא, שהואיל ויין נסך ממש, הוא אסור לנו בהנאה מדין עבודה זרה, לכן גזרו רבותינו על יינם של הגויים שיהיה כאילו ודאי נתנסך, אף על פי שאין הדבר ברור שנתנסך לעבודה זרה, מכל מקום כיון שקיים חשש כזה, הרי הוא כמו ודאי שנתנסך. אבל עיקר טעם הגזירה הוא משום בנותיהם.
גויים שעובדים עבודה זרה בזמנינו
מכאן עלינו לדון לענין יין של הגויים בזמנינו, האם גם הוא אסור לנו בהנאה, או שאינו אסור אלא בשתיה, אבל ליהנות ממנו מותר?
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל האריך בענין זה, וכתב, שמאחר וכידוע, הנוצרים הם עובדי עבודה זרה ממש, שהרי הם מאמינים ביש"ו הנוצרי, שהוא לפי אמונתם אלהות ממש, והם עובדים אותו ומתפללים אליו, ולכן הם נחשבים לעובדי עבודה זרה, שיינם נחשב כיין נסך ממש, ואסור בהנאה.
אולם לגבי גויים שאינם עובדי עבודה זרה, כתב מרן רבינו זצ"ל, שהיין שלהם אינו אסור לנו, אלא בשתייה, כדי שלא נבוא לישא לאשה את בנותיהם, אבל ליהנות מיין כזה, כמו למשל, למכור אותו לגוי אחר, מותר, שהרי אין לגביו חשש אמיתי שמא ניסכו אותו לשם עבודה זרה. (ולסחור בקביעות ביין כזה, אסור מטעם אחר).
המוסלמים
ולגבי הישמעאלים, הם הערבים המוסלמים, עלינו לדון אם דינם כדין עובדי עבודה זרה או לא. שרבינו הר"ן בחדושיו (סנהדרין סא:) כתב, שהנביא של הישמעאלים (מחמד), אף על פי שאינם טועים אחריו לעשותו אלהות, מכל מקום הואיל ומשתחוים לו השתחוייה של אלהות, דין עבודה זרה יש לו לכל דבר, שלא להידור (לכבוד) בלבד הם משתחוים לו, אלא כענין עבודה של אלהות היא עבודתם. ולפי דברי הר"ן נראה שגם למוסלמים יש דין של עובדי עבודה זרה.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל האריך בענין זה בכמה מקומות, והעלה שלמעשה, אין למוסלמים דין של עובדי עבודה זרה, והביא שכן כתב הרמב"ם בפירוש, שאף על פי שמתחילה היו הישמאעלים עובדים עבודה זרה ממש, מכל מקום ברבות השנים נשכח מהם ענין עבודה זרה, ונכרת מפיהם ולבם, והם ונשיהם וטפם מיחדים את ה' יחוד גמור שאין בו דופי, כמנהגם תמיד לומר שאין אלוקים מבלעדי ה', וצורת עבודתם היא באמת כדרך שהיו עובדים בדורות הקודמים, אבל באמונתם כלפי יחוד ה' אין חסרון. ומטעם זה, ועוד מטעמים אחרים, העלה מרן זצ"ל הלכה למעשה שאין דינם של המוסלמים כדין עובדי עבודה זרה, ויינם אינו אסור אלא בשתיה, אבל בהנאה הוא מותר.
מזיגת הכוס
לא רק יינם של הגויים אסור הוא לנו, אלא אפילו מגע של גוי ביין שלנו אוסר את כל היין, שגם עליו גזרו רבותינו. וכן יין שמזג אותו הגוי, אף הוא אסור לנו. ולכן יין שנגע בו נוצרי, הרי הוא אסור בהנאה. אבל יין שנגע בו ישמעאלי, אינו אסור אלא בשתיה, אבל מותר ליהנות ממנו, כגון ליתנו לגוי במתנה, או למוכרו לו.
ולסיכום: יין של הנוצרים, שהם עובדי עבודה זרה, אסור בהנאה, ולכן אסור למוכרו לגוי או ליתנו לו במתנה. אלא ישפכנו לתוך האסלה של בית הכסא. אבל יין של הערבים שאינם עובדי עבודה זרה, אינו אסור בהנאה, אלא רק בשתיה, גזירה משום בנותיהם. ואף מגעם ביין שלנו אוסרו בשתיה, וכן מזיגת היין לכוס אוסרתו. וכן המנהג.
