שאלה: בית כנסת שיש בו ארון קודש מפואר ביותר, ועתה באים לצפותו בזהב, כולו אומר כבוד, האם מותר להסיר את הפרוכת מעל ארון הקודש, להראות יופיו לקהל המתפללים?
תשובה: ראשית, אין ספק שעצם המעשה ליפות ולהדר את ארון הקודש, הוא מצוה רבה, וכמו שאמרו חז"ל (בשבת קלג:), "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצוות. עשֵה סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, בדיו נאה, וכורכו בשיראים נאים.
ובמסכת יומא (ע.) אמרו, שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל אחד ואחד היה מביא ספר התורה מביתו, וקורא בו ברבים, להראות חזותו לרבים. ופירש רש"י, להראות נויו של ספר התורה, ותפארת בעליו, שטרח להתנאות במצוה. שנאמר "זה אלי ואנוהו.
ואף כאן, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, (בשו"ת יחוה דעת חלק ו סימן ט), שנכון להראות חזותו ויופיו של ארון הקודש המפואר בשעה שגוללים את הפרוכת ופותחים את דלתות הארון להוצאת ספר תורה והכנסתו.
אבל להסיר את הפרוכת מעל ארון הקודש לגמרי, לא נכון לעשות כן, כי באמת המנהג שנהגו בכל תפוצות ישראל לפרוס פרוכת על ארון הקודש, הוזכר בדברי התוספות (מגילה כו סע"ב), ואינו לשם נוי בלבד, אלא על דרך שנאמר בתורה (שמות כו לג), "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים". (ובכמה בתי כנסת של ספרדים נוהגים לפרוס עוד פרוכת מבפנים לדלתות הארון, וכמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי חלק ד חלק אורח חיים סימן ז).
וכן מבואר בשו"ת זרע אמת חלק א (חלק אורח חיים סימן כו), שאפילו אם ארון הקודש נאה ביותר, והוא נראה יפה בלא פרוכת יותר מאשר עם פרוכת, מכל מקום לא נכון להסיר הפרוכת מעל ארון הקודש, לפי שמנהג פריסת הפרוכת אינו רק לנוי וליופי, אלא הוא על שם מה שנאמר "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים". וגם על דרך כיסוי כלי הקודש. וכן כתב בשו"ת תרומת הדשן (סימן סח), שהפרוכת התלויה לפני ארון הקודש היא לצניעות.
ולפי זה גם אם ארון הקודש נאה יותר בלי הפרוכת, אין לשנות ממנהג ישראל הפשוט בכל ישראל ומיוסד על אדני פז.
ועוד הוסיף מרן זצוק"ל, שטעם פריסת הפרוכת, מפני שארון הקודש קדושתו חמורה ביותר שהוא תשמיש קדושה, ואילו הפרוכת היא "תשמיש דתשמיש" של קדושה, ואין ראוי שיזונו הקהל את עיניהם מקדושת הארון עצמו כל הזמן. והביא ראיות לדבריו.
והנה ידוע ומפורסם שמנהג ישראל תורה הוא (תוספות מנחות כ:), ולכן אין לשלוח יד לשנות ממנהגי ישראל. וכבר האריך הגאון מהר"י קולון בתשובה (שרש ט) להוכיח מהגמרא (תענית כח:) שאין לבטל שום מנהג. ושכן כתב רבינו יצחק אבן גיאת, שאין לשנות ממנהג המקום אפילו למנהג אחר טוב ממנו. ע"ש. וכן כתבו עוד מגדולי הפוסקים. והגאון רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה חלק ב (סימן תקפב, דף לו ע"א, בד"ה מלך), כתב, שאין לשנות ממנהגי ישראל כלל וכלל, וכל המשנה ידו על התחתונה ואינו אלא טועה, ונקרא פורץ גדר, מפני שכל מנהג ומנהג יש לו שורש וצינור למעלה. וכן כתב עוד בספרו שו"ת בית יהודה (חלק אורח חיים סימן ס), שכל הרבנים אשר הנהיגו את קהלותיהם על פי התורה, היו נזהרים שלא לשנות ממנהגי ישראל כלל, והיו טורחים לקיים המנהג ומעמידים ומחזקים אותו בדבר המעמיד שאפילו באלף לא בטל.
לפיכך אף בנידון שלנו, סיים מרן זצוק"ל, יש להשאיר את המנהג של פריסת הפרוכת על ארון הקודש על כנו, אף אם הארון עצמו נאה ומפואר ביותר. וכן בבית הכנסת של מרן זצוק"ל, מכוסה הארון בפרוכת, כמנהג ישראל מימים ימימה.
