שאלות ותשובות הלכה יומית

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

חימום מאכלים – הצעתו של מרן זצ"ל

בהלכה הקודמת ביארנו, שכשם שאסור לבשל בשבת על גבי אש גלויה, כמו כן אסור לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית. ורק לענין חימום תבשיל שהתבשל כבר לפני שבת, יש חילוק בין אש גלויה לפלאטה חשמלית. שעל גבי אש גלויה אסור אפילו לחמם תבשיל, ואילו על גבי פלאטה חשמלית, מותר לחמם תבשיל בשבת, בתנאי שלא מדובר בתבשיל "לח", כמו מרק, אלא בתבשיל "יבש", כמו חלה או לחם. וביארנו את טעמי הדברים.

תבשיל שרובו רוטב
תבשיל שרובו רוטב, ומיעוטו יבש, כגון מרק ירקות וכדומה, אסור להניחו בשבת על גבי הפלאטה, מפני שבדבר שהוא לח (רטוב), יש בישול אחרי בישול כמו שביארנו. אבל תבשיל שהוא יבש לגמרי, כגון בורקס וכדומה, או חלה של שבת, מותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת, או על גבי כירה המכוסה בטס של מתכת, מפני שבדבר שהוא יבש, אין בו בישול אחרי בישול, ומכיון שנתבשל כבר מערב שבת, אין כאן מעשה איסור לחממו שוב ביום השבת.

מאכל שמיעוטו רוטב
ומאכל שרובו יבש, אך מיעוטו רוטב, כגון אורז, שיש בו מעט לחלוחית, דינו כדין מאכל יבש, שמותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת, מפני שאין בישול אחר בישול ביבש. ואף בדבר שיש בו רוטב, אם החימום גורם לרוטב לרדת מערכו, (ובלשון הפוסקים, שהוא "מצטמק ורע לו", שאינו משתבח בחימום נוסף, אלא להיפך הוא יורד מערכו על ידי כך), מותר לחממו בשבת על גבי פלאטה או כירה המכוסה בטס של מתכת.

אופן שניתן לחמם מאכל לח בשבת
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שהרוצה לחמם מאכלים בשבת, ויש בהם רוטב, או שהם לחים לגמרי, כגון מרק ירקות וכדומה (מלבד מים רגילים, שעליהם אין אנו דנים כעת), עדיין ישנה דרך שיוכל לעשות כן בשבת, על ידי שיכוין "שעון שבת", המכבה את הפלאטה בשעה מסויימת, ובשעה שהפלאטה כבויה, יוכל להניח על גביה כל מה שירצה, ואפילו מרק, ואחר כך כשתדלק הפלאטה יתחממו כל המאכלים. ובזה יש להקל אף לכתחילה לצאת מידי כל חשש.

ולכן, הרוצים לחמם מאכלים לחים בשבת בבוקר, או מאכלים שיש בהם ספק אם הם נחשבים לחים או יבשים, יכוונו מראש שעון שבת, שיכבה את הפלאטה בין השעות שמונה לתשע בבוקר יום השבת. ובשעה שהפלאטה כבויה ואינה רותחת, יניחו על גביה את כל המאכלים שהכינו מראש, ובזה יצאו מכל חשש.

ולסיכום: מותר לחמם בשבת על גבי פלאטה, אך ורק מאכלים שבושלו לפני שבת לגמרי. ושהם יבשים, כמו חלה, בורקס וכדומה. אבל מאכל לח, כגון מרק, אין לחממו בשבת. ומותר להניח את המאכלים על גבי הפלאטה בשעה שהיא כבויה על ידי שעון, ואחר כך המאכלים יתחממו כשתדלק הפלאטה. ואז מותר גם להניח על גבי הפלאטה מרק שבושל לפני כניסת השבת. ומותר לעשות כן אף לכתחילה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

פלאטה חשמלית

אתמול ביארנו, שאסרו רבותינו להניח תבשיל, שעדיין אינו מבושל לגמרי, על גבי כירה עם גחלים, מפני שחששו שמא יטעה האדם ויחתה (יערבב) את הגחלים בשבת, כדי להגדיל את חום האש.

והזכרנו שלדעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, מותר מן הדין להניח תבשיל שלא התבשל כל צרכו על גבי כיריים של אש שמצויות בזמנינו, שהרי בכיריים הללו אין גחלים בכלל. ואף על פי שיש מקום להחמיר בזה, לכסות את האש באיזה כיסוי, וכן לכסות את כפתורי הכיריים, כדי שלא יטעו להגביר או להנמיך את האש בשבת. מכל מקום מעיקר הדין, מותר להניח תבשיל על גבי כיריים כאלה בשבת, מאחר ואין בהן גחלים.

וממוצא הדברים נלמד, שבפלאטה חשמלית של שבת, שאין האש שבתוכה ניכרת כלל, והיא מכוסה בטס של מתכת מעצם יצירתה, הרי דינה הוא כדין כירה גרופה וקטומה (כירה שפינו את הגחלים שבתוכה, או שכיסו אותם, שאז מותר להניח עליה תבשיל כמו שביארנו), ויש להקל להניח על גביה תבשיל מערב שבת, כגון "חמין", כדי שיגמר הבישול שלו ביום השבת עצמו. ואין חובה כלל להניח על גבי הפלאטה טס של מתכת, מכיון שבלאו הכי האש שבפלאטה מכוסה על ידי המתכת. וכן פסק הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל.

ויש עוד טעמים להקל בזה שנידונו בארוכה בספרי הפוסקים. ויש מחמירים גם בפלאטה חשמלית, להניח על גביה טס של מתכת שיפסיק בין קדירת התבשיל למאכל. ומכל מקום מעיקר הדין יש להקל בזה בפשיטות, גם בלא טס של מתכת.

ואצל הספרדים ובני עדות המזרח, שהולכים אחר הוראות מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כבר פשט המנהג להקל בדבר זה, ומשהים על גבי הפלאטה החשמלית את החמין של שבת, אף על פי שהוא עדיין אינו מבושל בכניסת השבת. ואינם מניחים טס של מתכת או הפסק אחר בין הפלאטה לבין התבשיל. ובין המיקלים תלמידי חכמים צדיקים וחסידים.

אולם ישנם בזמנינו אנשים, שאינם יודעים כלל את דיני התורה, ובכל זאת הם רוצים לשמור שבת, וטועים לחשוב, שמותר לבשל על גבי פלאטה חשמלית בשבת, וכך הם מטגנים ומבשלים ועושים כל מעשיהם כבימות החול, אלא שעושים הכל על גבי פלאטה חשמלית. ויש להזהירם, כי המבשל על גבי פלאטה חשמלית עובר על איסור חילול שבת ממש. וכל ההיתר בזה, אינו אלא להניח תבשילים על גבי הפלאטה לפני כניסת השבת, או לחמם מאכלים שכבר בושלו לפני השבת, כאשר הם אינם נוזליים, וכפי שנבאר בעזרת ה'.

ולסיכום: מותר להשהות מערב שבת תבשיל שלא נתבשל כל צרכו על גבי פלאטה חשמלית של שבת, ובזה יש להקל בפשיטות גם בלא הפסק של טס מתכת.

וכל זה לענין הנחת תבשיל מערב שבת לצורך השבת, אבל ביום השבת עצמו, יש פרטי דינים בזה, שיבוארו להלן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

פרשת השבוע - פרשת שלח לך

מאמר מהרה"ג רבי דוד שאלתיאל שליט"א, חתן הרב החסיד המקובל רבי סלמאן מוצפי זצוק"ל, עבור "הלכה יומית"

נאמר בפרשה השבוע, לאחר חטא המרגלים: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה', עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר, אוֹ בִנְדָבָה, אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ וכו'". כלומר, לאחר חטא המרגלים, ולאחר שהתבשרו ישראל על עונשם המר, שמעתה יהיה עליהם לנדוד במדבר ארבעים שנה, שבהם ימותו מרבית העם, התאבלו ישראל בצער נורא, ואז החל ה' יתברך לצוות אותם על הקרבנות.

לכאורה יש להקשות, מדוע ה' יתברך מצוה את משה ואת ישראל, מצוות שאינן שייכות אליהם בכלל? הלא ענין הקרבנות כלל לא היה רלונטי באותה השעה, שהרי ישראל עדיין לא הגיעו לארץ המובטחת, ואם כן, בעצם הזכרת המצוות הללו, יש כמו "זריית מלח על הפצעים", לצער את ישראל ולדכא אותם יותר ויותר, כאשר הם יודעים שמרביתם, לא יזכו לעלות לארץ ישראל. הדברים טעונים ביאור.

מובא בספר "תנא דבי אליהו", שבאותה השעה שנתבשרו ישראל על עונשם הנורא, שישארו למות במדבר, ולאחר שנאמר "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד", אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך ותרצה את עם ישראל העניים, שמרוב צער יוצא לבם מעליהם! אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! במה ארצה אותם? אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך ותרצה אותם בדברי תורה, שנאמר "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם".

אם נדייק בדברי ה"תנא דבי אליהו", נוכל לראות, שמפני מה צוה ה' את משה לתת עוד מצות לפני ישראל? מפני שהיו ישראל באבל גדול מאד, ורצה הקדוש ברוך הוא להוציאם מעצבונם, לכן אמר למשה, לך ולמד אותם תורה, הכנס אותם בעולמה של תורה ולעולם המצוות, ואף אם תלמד אותם מצוות שעלולות לצער אותם, בכל זאת הם יצאו מהעצבות שלהם! כך היא סגולת התורה, שהיא מכניסה שמחה בלבו של האדם, וכל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול דרך ארץ.

במסכת שמחות, מסופר אודות שמעון, בנו של רבי עקיבא, שחלה ונטה למות, ואף על פי כן לא ביטל רבי עקיבא מבית מדרשו, והמשיך להגות בתורה. כדי לדעת מה שלומו של בנו, שלח רבי עקיבא אנשים אחרים שילכו לראות מה שלומו. באו השלוחים ואמרו לו, כבד עליו חוליו, שלח אחריו פעם שנייה, באו ואמרו לו, גוסס הוא. שלח אחריו פעם נוספת עד שאמרו לו נשלם, כלומר שכבר נפטר. אמר להם, אחינו בית ישראל שמעו! עד עתה היינו חייבים בתלמוד תורה, מכאן ואילך אנו חייבים בכבודו של מת!

רבי עקיבא יושב ולומד בשעה שבנו גוסס, ואין לו בעולמו כלום מלבד מללון בעומקה של הלכה! ברור שאין זו מעלה שביד כל אדם להגיע אליה מיד, מדובר כאן במדרגה עצומה, הדורשת הכנה גדולה.

אך בכל זאת, על כל אדם לדעת, כי לפי מדרגתו, על ידי כח התורה, הוא מתמלא בעולם רוחני שמעצים אותו ומשרה שלום ושלוה עליו ועל סביבותיו. אני ראיתי במו עיני, את מרן קדושינו רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, בשעותיו הקשות, כמה שעות לפני פטירת יונתו תמתו הרבנית עליה השלום, והרב היה במצב רוח קשה מאד. אך מיד התאזר בעוז וישב לשקוד על תלמודו, ובין רגע נראה היה כאילו אין לו כל דאגה בלבו, ושלום לו ורוב שלוה, וכל זה בכח התורה שלמד והחיל על עצמו בעמלו במשך כל ימי חייו.

(ובספר אביר הרועים חלק שלישי מובא, שאמר מרן זצ"ל, שגם אשה שהיא בצער גדול, תהיה לה תועלת אם תעסוק בתורה, שהתורה משמחת את הנפש היהודית, ומרוממת את הנשמה, ולא נאמרו הדברים דוקא כלפי איש, אלא גם כלפי אשה).

אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. אשרי אדם שזוכה לקבוע עתים לתורה, וללמוד כפי כחו כמה שיוכל בבית המדרש, יושב והוא שקוע בתורה, ועליו נאמר "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'", יש לו חיים טובים בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.

שבת שלום!

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מלאכת בישול בשבת

לפני מספר שנים, ביארנו כאן כמה מהלכות בישול וחימום מאכלים בשבת. ועתה נחזור על הדברים בתוספת מרובה, ובצורה מבוארת יותר.

מלאכת בישול
במשנה במסכת שבת (עג.) שנינו, כי אחת מן המלאכות שאסרה התורה עשייתה בשבת היא מלאכת אופה. וכבר ביארנו שכל המלאכות שנאסרו בשבת הן המלאכות שהיה נהוג לעשותן במשכן, ומבואר בגמרא שעיקר מלאכת אופה שהיה נהוג לעשותה במשכן, היא בבישול הסממנים לצורך הקטורת, ומה ששנינו במשנה "אופה" ולא "מבשל" הוא מפני שבכלל מלאכת בישול נאסרה אף אפיה, וכן דין צלייה וטיגון בשבת שווה לדין בישול האסור בשבת מן התורה, ובכל זאת בחר התנא למנות דווקא מלאכת "אופה" משום שגם שאר המלאכות שהוזכרו במשנה לפני כן, הן עוסקות בסדר הכנת הפת (הלחם), מלאכות מעמר ודש וזורה וטוחן ובורר ומרקד והלש, ולפיכך המשיך ושנה מלאכה השייכת בפת, שהיא מלאכת אופה, למרות שעיקרה של המלאכה הוא מבשל.

בישול תבשיל שלא נתבשל לגמרי לפני שבת
ובכלל איסור זה נמצא גם המניח מאכל שנתבשל כבר מערב שבת, אבל לא נתבשל כל צרכו, וכגון שנתבשל רק חצי בישולו, וחוזר ומניחו על גבי האש או הפלאטה החשמלית בשבת, הרי זה עובר על מלאכת מבשל בשבת, (ואף אם נתבשל המאכל כל צרכו קודם השבת, לא תמיד מותר להניחו על גבי הפלאטה בשבת וכפי שיבואר בעזרת ה').

איסור בישול על גבי פלאטה חשמלית
איסור בישול בשבת אינו שייך כלל וכלל לאיסור הבערת אש בשבת, כי מלאכת הבערת אש היא מלאכה נפרדת לחלוטין. לפיכך המבשל בשבת חייב, אף אם בישל על גבי אש שמוכנה כבר מבעוד יום קודם כניסת השבת, וכן אסור לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית שהודלקה כבר לפני כניסת השבת, וצריך להזהיר על כך, מפני שישנם לצערנו רבים שטועים וסבורים שמותר לבשל בשבת על גבי פלאטה חשמלית, ונכשלים בחילול שבת, וכל זאת מתוך חוסר ידיעת ההלכה.

חום "שהיד סולדת בו"
איסור בישול בשבת הוא בחימום תבשיל וכדומה לחום "שהיד סולדת בו", דהיינו חום שהיד נרתעת כאשר היא נטבלת בו, ושיערו כמה מרבני זמנינו שהוא חום בטמפרטורה של כארבעים וחמש מעלות צלסיוס. וכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. והביא ראיה גדולה לדבריו, כפי שכבר כתבנו בעבר, וקבענו הלכה לפי דבריו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזון עובדיה (ח"ד עמוד שעא) כתב, שהנסיון מוכיח שבשיעור חום של כארבעים מעלות צלסיוס, כבר "נכוית כרסו של תינוק", ושיעור זה נחשב ש"היד סולדת בו".  וכן דעת הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ועוד.

אסור להניח מאכל על גבי האש בשבת, אף אם מתכוון להוציאו מן האש קודם שיתחמם כל כך, משום שכל שאם יישאר שם המאכל כל היום כולו יוכל לבוא לידי חום שהיד סולדת בו, יש בהנחת התבשיל שם איסור משום בישול בשבת. אבל להניח מים כנגד האש באופן שהם רחוקים ממנה ואינם יכולים לעולם להגיע לחום כזה, מותר בשבת, משום שאין זה נחשב מבשל.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מקלחת ביו"ט

שאלה: האם מותר להתקלח במים חמים ביום טוב, (פסח, שבועות וסוכות)?

תשובה: ביארנו כבר, שאף על פי שדין יום טוב שוה לדין השבת באיסור עשיית מלאכה, מכל מקום יש כמה מלאכות שמותר לעשותן ביום טוב. ובתנאי שתהיינה המלאכות שוות לכל נפש. ולכן מותר ביום טוב לבשל לצורך יום טוב עצמו, בתנאי שלא יבעיר אש חדשה ביום טוב, אלא יעביר אש מאש אחרת הדלוקה כבר.

לפיכך, מותר לעשות ביום טוב מדורה בכדי להתחמם כנגדה בימי הקור, שהרי היא הנאה השווה לכל נפש, שכל בני האדם זקוקים לחימום. (ובתנאי שלא יבעיר אש חדשה, אלא יעביר אש מאש הדלוקה כבר).

ומטעם זה מותר גם כן לחמם מים ביום טוב (באמצעות בוילר חשמלי שהופעל מערב יום טוב, לפני שקיעת החמה), בכדי לרחוץ בהם את פניו ידיו ורגליו, שהיא הנאה "השוה" לכל נפש. אבל אסור לחמם מים בכדי לרחוץ את כל גופו, שאין זו הנאה השווה לכל נפש, לרחוץ את כל גופו בכל יום ויום.

ומכל מקום, הואיל ואין איסור עצמי לרחוץ את כל גופו ביום טוב במים חמים, רק האיסור הוא מצד צורת חימום המים ביום טוב, לכן, מים שהוחמו מערב יום טוב (כלומר לפני שקיעת החמה בערב יום טוב), מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב, שלא גזרו בזה רבותינו איסור אלא בשבת, כמו שביארנו כבר בהלכות שבת. וכמו כן מים שהוחמו על ידי דוד שמש ביום טוב עצמו, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב. (וכל זה דוקא באמבטיה פרטית בביתו של כל אדם, אבל בבית המרחץ ציבורי, כגון בפנימיה שיש שם כמה מקלחות, אין להקל לרחוץ במים חמים ביום טוב אפילו רק פניו ידיו ורגליו, הואיל וגזרו בזה רבותינו איסור בזה, מפני שהבלנים האחראים על בתי המרחץ היו מזלזלים ומחממים מים באיסור(.

ולסיכום: מותר לרחוץ כל גופו ביום טוב במים חמים שהוחמו על ידי בוילר מערב יום טוב, או במים שהוחמו על ידי דוד שמש אפילו ביום טוב עצמו. ודין זה הוא דוקא באמבטיה פרטית שבביתו של כל אדם. אבל מים שהוחמו ביום טוב עצמו על ידי בוילר חשמלי שהודלק מערב יום טוב וממשיך את פעולתו ביום טוב עצמו, אסור להשתמש בהם ביום טוב לרחיצת כל גופו, אבל מותר לרחוץ במים הללו, את פניו ידיו ורגליו.

ולשאלת רבים, בדבר מים שהוחמו מערב יום טוב על ידי בוילר חשמלי. והבוילר ממשיך לפעול ביום טוב עצמו, ועל ידי כך נשמרת חמימות המים, האם מותר להשתמש במים אלה ביום טוב?

שאלנו על כך את מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, והשיב, שאם המים התחממו היטב מערב יום טוב, ופעולת הבוילר ביום טוב אינה אלא בכדי לשמור את חמימות המים, אבל לא בכדי לחממם מחדש, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב.

ומכל מקום נראה שצריך להזהר, שלא יכנסו מים חדשים לדוד המים הרותחים, שעל ידי כך הוא מבשל את המים החדשים שנכנסים לדוד המים החשמלי. ועל כן עיקר ההיתר בדבר, הוא דוקא באופן שסוגר את ברז המים המזרים מים לדוד, בכדי שלא יכנסו שוב מים צוננים לדוד החשמלי. אבל אם אינו סוגר את ברז המים, לכאורה אין להקל בדבר. ועוד חזון למועד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מקלחת ביו"ט

שאלה: האם מותר להתקלח במים חמים ביום טוב, (פסח, שבועות וסוכות)?

תשובה: ביארנו כבר, שאף על פי שדין יום טוב שוה לדין השבת באיסור עשיית מלאכה, מכל מקום יש כמה מלאכות שמותר לעשותן ביום טוב. ובתנאי שתהיינה המלאכות שוות לכל נפש. ולכן מותר ביום טוב לבשל לצורך יום טוב עצמו, בתנאי שלא יבעיר אש חדשה ביום טוב, אלא יעביר אש מאש אחרת הדלוקה כבר.

לפיכך, מותר לעשות ביום טוב מדורה בכדי להתחמם כנגדה בימי הקור, שהרי היא הנאה השווה לכל נפש, שכל בני האדם זקוקים לחימום. (ובתנאי שלא יבעיר אש חדשה, אלא יעביר אש מאש הדלוקה כבר).

ומטעם זה מותר גם כן לחמם מים ביום טוב (באמצעות בוילר חשמלי שהופעל מערב יום טוב, לפני שקיעת החמה), בכדי לרחוץ בהם את פניו ידיו ורגליו, שהיא הנאה "השוה" לכל נפש. אבל אסור לחמם מים בכדי לרחוץ את כל גופו, שאין זו הנאה השווה לכל נפש, לרחוץ את כל גופו בכל יום ויום.

ומכל מקום, הואיל ואין איסור עצמי לרחוץ את כל גופו ביום טוב במים חמים, רק האיסור הוא מצד צורת חימום המים ביום טוב, לכן, מים שהוחמו מערב יום טוב (כלומר לפני שקיעת החמה בערב יום טוב), מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב, שלא גזרו בזה רבותינו איסור אלא בשבת, כמו שביארנו כבר בהלכות שבת. וכמו כן מים שהוחמו על ידי דוד שמש ביום טוב עצמו, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב. (וכל זה דוקא באמבטיה פרטית בביתו של כל אדם, אבל בבית המרחץ ציבורי, כגון בפנימיה שיש שם כמה מקלחות, אין להקל לרחוץ במים חמים ביום טוב אפילו רק פניו ידיו ורגליו, הואיל וגזרו בזה רבותינו איסור בזה, מפני שהבלנים האחראים על בתי המרחץ היו מזלזלים ומחממים מים באיסור(.

ולסיכום: מותר לרחוץ כל גופו ביום טוב במים חמים שהוחמו על ידי בוילר מערב יום טוב, או במים שהוחמו על ידי דוד שמש אפילו ביום טוב עצמו. ודין זה הוא דוקא באמבטיה פרטית שבביתו של כל אדם. אבל מים שהוחמו ביום טוב עצמו על ידי בוילר חשמלי שהודלק מערב יום טוב וממשיך את פעולתו ביום טוב עצמו, אסור להשתמש בהם ביום טוב לרחיצת כל גופו, אבל מותר לרחוץ במים הללו, את פניו ידיו ורגליו.

ולשאלת רבים, בדבר מים שהוחמו מערב יום טוב על ידי בוילר חשמלי. והבוילר ממשיך לפעול ביום טוב עצמו, ועל ידי כך נשמרת חמימות המים, האם מותר להשתמש במים אלה ביום טוב?

שאלנו על כך את מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, והשיב, שאם המים התחממו היטב מערב יום טוב, ופעולת הבוילר ביום טוב אינה אלא בכדי לשמור את חמימות המים, אבל לא בכדי לחממם מחדש, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב.

ומכל מקום נראה שצריך להזהר, שלא יכנסו מים חדשים לדוד המים הרותחים, שעל ידי כך הוא מבשל את המים החדשים שנכנסים לדוד המים החשמלי. ועל כן עיקר ההיתר בדבר, הוא דוקא באופן שסוגר את ברז המים המזרים מים לדוד, בכדי שלא יכנסו שוב מים צוננים לדוד החשמלי. אבל אם אינו סוגר את ברז המים, לכאורה אין להקל בדבר. ועוד חזון למועד.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

הוי דן את כל האדם לכף זכות

בהיות ובימים אלו, ימי הספירה, נהגו ללמד פרקי אבות ברבים, וכן היה מנהגו של מרן הרב זצוק"ל, על כן נביא מעט מענינים  הנזכרים בפרקי אבות

נאמר בפרקי אבות (פ"א מ"ו), יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. ופירש רבינו עובדיה מברטנורא, כשהדבר שקול, ואפשר לדונו לכף זכות או לכף חובה, ואין האיש מוחזק לא לכאן ולא לכאן, יש לדונו לכף זכות. ולא לחשוד אותו חנם שעושה מעשה שלא כהוגן, שכן דרשו חז"ל (שבועות ל.), בצדק תשפוט עמיתך, הוי דן את חבירך לכף זכות. ואמרו רבותינו (שבת צז.), כל החושד בכשרים לוקה בגופו, שהרי משה רבינו כשאמר על בני ישראל "והן לא יאמינו לי", אמר לו הקדוש ברוך הוא, הבא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה היא מצורעת כשלג, ורק אחר כך שבה ידו להיות כבראשונה. והיה זה כענש על שחשד בכשרים, שהרי סוף דבר נאמר, ויאמן (ויאמינו) העם. וכן אמר לו הקדוש ברוך הוא, שהם מאמינים בני מאמינים. ומבואר בדברי רבינו עובדיה מברטנורא, שאם חבירו מוחזק כאדם ירא שמים בתכלית, יש לדונו לכף זכות אפילו באופן רחוק.

ובמעשה של חנה הנביאה כתוב, וחנה היא מדברת על לבה, ופירשו רבותינו, על עסקי לבה, שהיתה מתפללת עם תנועות ידים, והיה הדבר נראה מוזר בעיני עלי הכהן, ולכן חשד בה שהיא שכורה מיין, ואמר לה, עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך. ענתה ואמרה לו, לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, אמרה לו, לא אדון אתה, ולא רוח הקודש שורה עליך, שדנת אותי לכף חובה ולא דנת אותי לכף זכות. ופירש הגר"א, כי עלי הכהן שאל אז באורים ותומים אודות האשה הנצבת על ידו, מה טיבה, ויצא לו "הכשר" מהאותיות המאירות שבחושן. וחשב עלי הכהן שפירוש האותיות "שכרה", שהיא שכורה מיין, וטעה בזה, שהיה לו לצרף האותיות באופן שיצא לו "כשרה", כי אשה כשרה היא, או כשרה אמנו שהיתה עקרה ומתפללת על בן שיהיה לה. והוא פענח האותיות שלא כהוגן, ולכן יצא לו שכרה. לכן אמרה לו, לא אדון אתה ואין רוח הקודש שורה עליך, כי בכדי לצרף האותיות כראוי, צריך השואל באורים ותומים להיות בעל רוח הקודש. וכשהבין עלי שטעה, ביקש סליחתה, וכמו שלמדו (בברכות לא:), מכאן שהחושד בחבירו צריך לפייסו. ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר, ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן שלתך אשר שאלת מעמו.

ומכאן ילמד כל אדם, להרגיל עצמו במידה טובה, לדון את חבריו ואת בני ביתו לכף זכות, ולא יהיה קפדן וחשדן תמיד, רק יהיה נח עם הבריות, ודנם לכף זכות, להבין לנפשם של חביריו ומשפחתו, ויזכה על ידי זה שגם מן השמים ידונו אותו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו במסכת שבת (קכז:), הדן את חבירו לכף זכות, דנים אותו מן השמים לזכות. ומעשה ברבי עקיבא, שנשכר (כפועל קבוע) אצל בעל בית אחד שהיה ירא שמים בתכלית, למשך שלוש שנים. והיו לו לאותו בעל בית נכסים מרובים. בערב החג אחר שלש שנים, בא לחזור לביתו, אמר לבעל הבית, תן לי שכרי ואלך לביתי ואזון את אשתי ואת בני, אמר לו אין לי מעות (כסף), אמר לו, אם כן תן לי בהמה או פירות, אמר לו אין לי, אמר לו תן לי כרים או כסתות, אמר לו אין לי, הפשיל רבי עקיבא כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל, בא בעל הבית לביתו של רבי עקיבא, ועמו משא של שלשה חמורים מלאים מאכל ומשקה ומיני מגדים, וכסף השכירות של רבי עקיבא. לאחר שאכלו ושתו, אמר לו בעל הבית לרבי עקיבא, כשאמרתי לך על כל מה שביקשת ממני, אין לי, במה חשדתני? אמר לו רבי עקיבא, לא חשדתי בך, רק אמרתי בלבי שכנראה הקדשת כל נכסיך לשמים, וההקדש אסור בהנאה ואינו שלך. נשבע לו בעל הבית ואמר לו, כך באמת היה, כי הקדשתי כל נכסי מפני שבני הורקנוס לא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי, התירו לי נדרי. ואתה, כשם שדנת אותי לכף זכות, כן ידינך הקדוש ברוך הוא לכף זכות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מצות ספירת העומר

מצות ספירת העומר
כתוב בתורה (ויקרא כג טו): וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. וקבלו חז"ל (במסכת מנחות דף סה:) שפירוש "ממחרת השבת" הוא מחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום שבתון (ואליו הכוונה במילים "ממחרת השבת", ממחרת ליום ראשון של פסח שהוא יום שבתון, לכן מיד במוצאי יום טוב ראשון של פסח אחרי תפילת ערבית מתחילים לספור ספירת העומר). ומצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר החל מליל ט"ז בניסן עד גמר שבעה שבועות שהם ארבעים ותשעה ימים.

ספירת העומר – מצוה מדרבנן או מן התורה?
ומכל מקום הואיל ונאמר (דברים טז ט): שבעה שבועות תספר לך "מהחל חרמש בקמה" תחל לספור שבעה שבועות, דהיינו משעת קצירת העומר, ובזמן הזה שבית המקדש חרב אין לנו קצירת העומר ולא קרבן העומר, לכן אין מצות ספירת העומר בזמן הזה אלא מדברי סופרים זכר למקדש. ולכן בנוסח "לשם יחוד" שנוהגים לומר קודם ספירת העומר נכון להשמיט ממנו מה שאומרים "כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם וכו'" שהרי מצות ספירת העומר אינה מן התורה. (ואף שבאמת לדעת הרמב"ם והראבי"ה אין שייכות בין מצות ספירת העומר לקצירת העומר, ולדעתם מצות ספירת העומר מן התורה אף בזמן זה, מכל מקום אין אנו פוסקים כדבריהם, אלא כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שפסק שספירת העומר מדרבנן, שכן דעת רב האי גאון והתוספות והרא"ש והעיטור והרשב"א והר"ן ועוד).

השוכח לספור יום אחד
מצות ספירת העומר, היא מצוה בכל יום ויום מימי הספירה, ולכן אנו מברכים עליה בכל יום ויום קודם הספירה.

אולם לדעת בעל הלכות גדולות, מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, שוב אינו יכול להמשיך בספירת העומר, הואיל ואי אפשר לספור בדילוג (שכן הסופר אחד שנים ארבעה אינו סופר נכון, כמו כן השוכח יום אחד, שוב אין לו תקנה והמשך הספירה שלו אינו נחשב לספירה). ואנו נוקטים להלכה, שגם אם שכח יום אחד לספור ספירת העומר, ימשיך עוד בספירת שאר הימים, מכיון שכל יום הוא מצוה בפני עצמה שאינה תלויה בשאר הימים. רק הואיל וכלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", לכן לענין הברכה אנו חוששים לסברת בעל הלכות גדולות.

נמצא אם כן, שמי ששכח יום אחד לספור ספירת העומר, ימשיך בשאר הימים לספור כדרכו, רק מכאן ולהבא אינו מברך על הספירה. 

קטן שהגדיל בימי הספירה
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ג או"ח סימן כז), אודות ילד, שמלאו לו שלוש עשרה שנה בתוך ימי הספירה. שמאחר והימים שספר לפני שנעשה בר מצוה, היו בעודו קטן, שלא היה עדיין מחוייב במצות מן התורה כמו גדול, לכן, הרי זה דומה למי שעד עתה לא ספר ספירת העומר, ואינו יכול להמשיך לספור בברכה בשאר הימים. והאריך בדין זה מאד, והביא ראיות לדבריו. וגדולי הדור הקודם התווכחו הרבה בדין זה. אולם להלכה יש להורות, שקטן שנעשה בר מצוה בתוך ימי הספירה, ימשיך לספור "בלא ברכה".

זמן הספירה, ודין הנשים
זמן ספירת העומר בלילה, ומכל מקום אם שכח לספור בלילה יספור ביום שאחריו בלי ברכה, ואחר כך יוכל להמשיך לספור בכל לילה ולילה בברכה.

אשה הסופרת ספירת העומר, לא תברך על הספירה. ולמנהגינו, אין הנשים סופרות ספירת העומר. והטעם בזה מבואר על פי דברי המקובלים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תספורת, גילוח הזקן, שנת תשפ"ו

שלא להסתפר בימי הספירה
פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר, למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. (וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה). ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלים בזה (אף מבני עדות המזרח), יש להם על מה שיסמוכו.

גילוח הזקן
החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל. אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר).

דין הנשים במנהג זה
נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

ראש חודש בערב שבת
השנה, יחול יום ראש חודש אייר, בימים שישי ושבת הבאים עלינו לטובה. ונשאלנו, האם יש היתר מיוחד השנה להסתפר בראש חודש אייר שחל ביום שישי?

והנה, לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ולפי דברי רבותינו האחרונים, וולפי מנהג הספרדים בכל תפוצותיהם, אין להקל בדבר לבני עדות המזרח, ואין שום צד היתר בדבר, עד יום ל"ד לעומר.

אבל למנהג האשכנזים, הגאון המשנה ברורה כתב להקל בזה, והמיקלים מן האשכנזים, יש להם על מה שיסמכו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תספורת, גילוח הזקן, שנת תשפ"ו

שלא להסתפר בימי הספירה
פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר, למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. (וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה). ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלים בזה (אף מבני עדות המזרח), יש להם על מה שיסמוכו.

גילוח הזקן
החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל. אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר).

דין הנשים במנהג זה
נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

ראש חודש בערב שבת
השנה, יחול יום ראש חודש אייר, בימים שישי ושבת הבאים עלינו לטובה. ונשאלנו, האם יש היתר מיוחד השנה להסתפר בראש חודש אייר שחל ביום שישי?

והנה, לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ולפי דברי רבותינו האחרונים, וולפי מנהג הספרדים בכל תפוצותיהם, אין להקל בדבר לבני עדות המזרח, ואין שום צד היתר בדבר, עד יום ל"ד לעומר.

אבל למנהג האשכנזים, הגאון המשנה ברורה כתב להקל בזה, והמיקלים מן האשכנזים, יש להם על מה שיסמכו.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

מתנות לאביונים

נאמר במגילה על ימי הפורים: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים". כלומר, כבר מתקנת מרדכי ואסתר, נצטווינו לתת ביום הפורים מתנות לאביונים.

ובגמרא במסכת מגילה (דף ז.) מבואר, שפירוש המילים "מתנות לאביונים", הוא שיתן שתי מתנות לשני אביונים. ומצוה זו היא כמצוות משלוח מנות, שיש לקיימה דוקא ביום הפורים, ומי שנותן מתנות לאביונים בליל פורים, לא יצא ידי חובתו.

מה נותנים?
המתנות, צריך שיהיו דברי מאכל, כמו בשר ודגים ואורז וכדומה. או מעות (כסף) שאפשר לקנות בהן צרכי מאכל. אבל דברים שאינם מאכלים, וגם אינם מעות, לא יוצאים בהם ידי חובת המצוה.

ואמנם הגאון בעל "הלכות קטנות" (ח"ב סימן קסג) כתב, שיוצאים ידי חובה גם במתנות אחרות, כמו כלים ובגדים, מכל מקום רוב הפוסקים דחו את דבריו, כי מהות המתנות, הן שיהיה לאביונים יכולת לסעוד סעודת פורים בכבוד. ולכן לא יוצאים ידי חובה בדברים שאינם מאכל ומשקה או מעות. (חזון עובדיה עמוד רסו).

מעות כדי לקנות בהם משהו מסויים
הורה הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, (הובא בהליכות שלמה פרק יט), שמצוה לתת לאביון מעות, שיוכל לקנות בהם כל מה שירצה, ולא להתנות לאביון, שיקנה במעות דוקא משהו מסויים.

לתת את המעות ביום פורים
את מעות המתנות לאביונים, יש לתת לעניים ביום פורים עצמו, ולא קודם לכן. ובזמן הזה ישנם גבאי צדקה שמטפלים במעות הללו ונותנים אותם לידי העניים ביום הפורים. אולם מי שנמצא בעיר שאין שם עניים מישראל, עליו להפריש את המעות הללו ולשומרם אצלו, ויתן אותם לעניים לאחר מכן. (שלחן עורך סימן תרצד).

כמה צריך לתת?
ירא שמים יתן מתנות לאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות, והנה שכרו ופעולתו לפניו. וכמה הוא חיוב מתנות לאביונים?, הנה מעיקר הדין אין קצבה במעות פורים, כי מן הדין די בנתינת פרוטה, שהוא סכום הקטן שיש בכל מקום (וכגון בארץ ישראל מטבע של חצי שקל וכדומה), ומכל מקום כאמור, עדיף להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודת פורים ובמשלוח מנות. ועל כל פנים נכון שלא יפחות מסכום שיוכל האביון לעשות ממנו סעודת פורים.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

משלוח מנות למי שנמצא בשנת אבל

שאלה: האם נכון הדבר שאסור לשלוח מנות למי שנמצא בשנת אבל? והאם נכון שאסור לאבל לשלוח מנות?

תשובה: מי שנפטרו אביו או אמו, הרי הוא נוהג כמה מנהגי אבלות במשך שנים עשר חודשים. ומי שנפטר קרובו, שאינו אביו או אמו, (אח או אחות או אשה או בעלה או בן או בת), הרי הוא באבלות עד שלושים יום.

שאלת שלום
רבותינו בגמרא במסכת מועד קטן (דף טו.) למדו מהפסוק, שהאבל אסור ב"שאלת שלום". כלומר, אסור לאבל לשאול בשלומו של אדם אחר, וכן אסור לשאול בשלומו. ויש בזה פרטי דינים רבים.

משלוח מנות – דברי המהרי"ל
כתב בשו"ת מהר"י מולין (סימן לא), שמשלוח מנות לאבל, "אין לך שאלת שלום גדול מזה". כלומר, משלוח מנות, הוא בכלל שאלת שלום, ולכן אסור לשלוח מנות לאבל. וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן שפה סעיף ג, ובאו"ח סימן תרצו ס"ו).

משלוח מנות על ידי האבל – דברי מרן השלחן ערוך
לאור האמור היה נראה שכשם שאין לשלוח מנות לאבל, כמו כן אסור לאבל לשלוח מנות לאחרים. אולם מרן השלחן ערוך (סימן תרצ"ו) פסק, שהאבל חייב במשלוח מנות. ולכן אין ספק בדבר להלכה, שהאבל חייב לשלוח מנות לרעהו ביום הפורים. ואפילו בתוך שבעת ימי האבלות, האבל חייב לשלוח מנות לרעהו. וכתבו האחרונים שטוב שישלח מנות של בשר ודגים ולחם וכדומה, ולא ישלח מיני מתיקה של תפנוקים.

משלוח מנות אל האבל
ולענין משלוח מנות אל האבל, כבר הבאנו את דברי הרמ"א שפסק שאין לשלוח מנות לאבל. אולם כל זה דוקא למנהג האשכנזים, אבל מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, ששולחים מנות לאבל ביום הפורים, מאחר ואין אבלות נוהגת ביום הפורים, מותר לשלוח לאבל בתוך שנה (או בתוך שלושים יום על שאר קרובים) משלוח מנות.

אבל עני או תלמיד חכם
ומכל מקום, אם האבל הוא עני, או שהוא תלמיד חכם המלמד תורה לרבים, גם למנהג האשכנזים יש לשלוח אליו מנות. משום מצות צדקה לעני, ומשום ששליחת מנות אל הרב היא כמו תשלום חוב, ולא משום שמחה. (חזון עובדיה פורים, עמוד קצג, וחזון עובדיה אבלות, ח"ב עמוד רנב).

נולד בן – נתרפאה המשפחה
אמרו רבותינו בתלמוד ירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"ז) לגבי משפחה שנמצאת בימי האבל על פטירת אחד הקרובים: "אמר רבי אלעזר, אם נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאה כל המשפחה". והביאו את דברי הירושלמי רבינו הרמב"ן ועוד, והביאו מרן השלחן ערוך (בסימן שצד). וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בזו הלשון: וממה שהובא דבר זה בשלחן ערוך, נראה לי שאם נולד בן זכר באותה משפחה, בתוך הזמן, יכולים גם אחרים לשאול בשלום האבלים בתוך שנים עשר חודש, כיון שנתרפאה אותה משפחה. (חזון עובדיה ח"ב עמוד רמז).

ומן הדברים אנו למדים, שאם נולד בן זכר במשפחה, יכולים לכל הדעות לשלוח משלוח מנות לאבלים, ואפילו ממיני מתיקה, ואפילו למנהג האשכנזים יש להקל בזה. וה' יזכינו לשובע שמחות ולראות בתחיית המתים במהרה בימינו, וכשם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כן ירחם עלינו ויחיש לגאלינו גאולת עולמים. אמן.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

פצפוצי אורז ופריכיות

בהלכה הקודמת ביארנו, שכל מין דגן, כגון חיטים, שאוכלו כמו שהוא כשהוא חי בלא בישול, מברך עליו ברכת "בורא פרי האדמה". ולפיכך ברכת חיטה תפוחה (שלוה) היא ברכת בורא פרי האדמה. ורק אם בישלו את מין הדגן עד שהגרעינים נדבקים זה לזה, או אפו אותו, אז משתנית הברכה ל"בורא מיני מזונות", ולכן ברכת דייסת דגנים, וכן ברכת עוגות ועגיות היא "בורא מיני מזונות". אבל שאר מיני הירקות והקטניות, אף על פי שבישלם, מברך עליהם בורא פרי האדמה. ולכן תבשילים של חומוס או שעועית או עדשים, וכל כיוצא בזה, ברכתם בורא פרי האדמה.

ומעתה היה ראוי לברך על האורז ברכת "בורא פרי האדמה", שהרי האורז אינו מין דגן. אולם בברייתא במסכת ברכות (לז.) מבואר, שדין האורז לענין זה הוא כדין מיני דגן, שאם הוא חי (שאוכלו בלא בישול) מברך עליו "בורא פרי האדמה", אבל אם הוא מבושל, מברכים עליו "בורא מיני מזונות". והטעם שהשוו רבותינו את דין האורז לדין שאר חמשת מיני דגן, כתב רבינו הרא"ש, שהוא מפני שהאורז משביע וסועד את הלב. ומכל מקום שונה דין האורז מדין שאר חמשת מיני דגן, שעל חמשת מיני דגן אם בירך בורא מיני מזונות, מברך לאחריהם ברכה אחרונה ברכת "על המחיה", ואילו האורז, מברך אחריו ברכת "בורא נפשות".

וטעם הדבר, הוא מפני שחמשת מיני דגן כולם הם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שהרי ארץ ישראל נשתבחה בחיטה ובשעורה, וגם הכוסמין הם מין של חטים. ושבולת שועל ושיפון הם מיני שעורים. ולכן חמשת מיני הדגן כולם הם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אבל האורז אינו משבעת המינים, ולכן ברכתו האחרונה היא ברכת בורא נפשות כדין שאר הירקות והקטניות.

ומעתה נבא לדון לענין פריכיות אורז, שמאחר שהאורז ניכר בהן ונראה שהוא תפוח ואינו מבושל כלל, לכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כי הברכה הראויה על פריכיות אלו, היא ברכת בורא פרי האדמה. שהאוכל פריכיות אורז דינו שווה לדין מי שאוכל אורז שאינו מבושל, שמבואר בברייתא שמברך בורא פרי האדמה.

אולם לענין "פצפוצי אורז", כתב הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל, שמכיון שלפני שאופים ומתפיחים את פצפוצי האורז, מבשלים אותם במים, ומאז ברכתם היא "בורא מיני מזונות", לכן גם אם לאחר מכן אפו את הגרעינים והחזירו אותם למצב שהם נראים כאילו אינם מבושלים, מכל מקום לא חזרה ברכתם להיות בורא פרי האדמה. ולכן ברכת פצפוצי אורז היא "בורא מיני מזונות". וכן עוגות ועוגיות העשויות מפצפוצים אלו, ברכתם בורא מיני מזונות, כדין האוכל אורז מבושל. (ושמענו שיש יצרנים, בפרט בחוץ לארץ, שמייצרים פצפוצי אורז שאינם מבושלים כלל, ועל אלו יש לברך "האדמה").

ולסיכום: על האורז מברך בתחילה ברכת בורא מיני מזונות, ואם אכל שיעור כזית (כעשרים ושבע גרם) ונתחייב בברכה אחרונה, מברך "בורא נפשות". וכן דין מי שאכל פצפוצי אורז, שמכיון שמבשלים אותם לפני האפיה, מברך עליהם בורא מיני מזונות. אבל האוכל פריכיות אורז, מכיון שאינן מבושלות כלל, מברך עליהן בורא פרי האדמה, וכדין מי שאוכל שאר מיני קטניות.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

הריגת כינים בשבת

שאלה: האם מותר להרוג כינים בשבת?

תשובה: אחת המלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת "נטילת נשמה", ולמשל, שחיטת בהמה בשבת כדי לאכול ממנה, אסורה מן התורה.

ובמסכת שבת (דף קז:) למדו רבותינו את איסור נטילת נשמה בשבת, מהמשכן, שבמשכן הוצרכו להרוג אילים מאדמים, כדי להשתמש בעורותיהם לצורך המשכן. ודרשו רבותינו, שדוקא בעלי חיים שהם פרים ורבים, אסור להרוג אותם בשבת, אבל בעלי חיים שאינם פרים ורבים, מותר להרוג אותם בשבת. ולפיכך, אמרו רבותינו, שמותר להרוג בשבת כינים שמצויות לפעמים בשערות הראש, הואיל והכינים הללו אינם פרות ורבות, אלא נוצרות מן הזיעה שבראש. וכן פסק רבינו הרמב"ם (פי"א מהלכות שבת), וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן שטז).

והנה לפני למעלה ממאתיים שנה, התעורר אחד מגאוני איטליה, רבי יצחק למפרונטי, בספרו פחד יצחק (מערכת צידה), לענין חדש שגילו חכמי המחקר בדורו, שהכינים פרות ורבות מזכר ומנקבה ככל בעלי החיים, ולפי זה לכאורה יהיה אסור להרוג כינים בשבת. וכתב ששלח את השאלה לרבו, מהר"י בריאל, והלה השיבו, שאין לנו לשנות שום דבר מקבלות רבותינו, אפילו אם דברי החוקרים עומדים בניגוד אליהם.

גם הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל, בספרו מכתב מאליהו (חלק רביעי), כתב שכל הדינים המיוסדים בש"ס, קבלום רבותינו בקבלה, איש מפי איש, ונתנו טעם לכל דין לפי דרכם, ולכן, אף אם התבטל כביכול הטעם, מכל מקום הדין לא ישתנה מחמת כן. וכיוצא בזה כתב הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל בספרו שו"ת היכל יצחק (סימן כט).

ובדורינו האחרון, קמו כמה מחברים, וכתבו שחז"ל טעו בקביעתם שהכינים אינם פרות ורבות, שהרי ידוע בלי ספק כיום, שהכינים פרות ורבות. וכל רבותינו הקדושים, האמוראים והגאונים והראשונים, כולם לא ידעו דבר זה, שהכינים פרות ורבות.

אולם באמת עלינו להתבונן, שהרי כל אשה יודעת שמצויות על ראשי הילדים לעתים כינים, ובכלל זה גם ביצי כינים. ומוכח שהכינים פרות ורבות. ואי אפשר לומר שרבותינו לא ידעו מדבר זה. ועוד, שהרי רבותינו דרשו דרשה גמורה, שדוקא דבר שהוא פרה ורבה אסור להרגו, אבל דבר שלא פרה ורבה מותר להרגו. ואם כן, אם נאמר שאין בעלי חיים שנוצרים בלי פריה ורביה, נמצא שאין שום משמעות לדרשת רבותינו, שאותה בודאי קבלו איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום.

ובאמת שכבר בדברי רבותינו בפרקי דרבי אליעזר (מהדורת חורב פרק כו) מוזכר שיש ביצי כינים. וכן בספר אהל מועד לאחד מרבותינו הראשונים מוזכר שיש לכינים ביצים. גם בפירוש רש"י (מסכת עבודה זרה דף ג:) משמע שיש ביצי כינים, כפי שידוע לכולם כיום. ובכל זאת לא עלה בדעתם להכחיש את דברי חז"ל מחמת כן, ולומר שאסור להרוג כינים בשבת.

ובאמת שגם החוקרים בזמנינו מודים, שיתכן והכינים מתרבות על ידי הטלת ביצה, אבל לא ברבייה כשאר רוב בעלי החיים, על ידי זכר ונקבה, אלא הנקבה לבדה יכולה להטיל ביצים. ורבייה כזו אינה בגדר פריה ורביה כאילים ופרים ותחשים שהיו בזמן המשכן, ולפיכך מותר להרוג את הכינים בשבת גם בזמן הזה. (ויש בזה חילוקי דעות בין החוקרים בעצמם).

ובכל דברי רבותינו הראשונים, מבוארים סוגי הכינים והרמשים, שעליהם חילקו רבותינו איזה מהם הוא פרה ורבה, ואיזה אינו פרה ורבה. וכתבו את שמותיהם של אותם חרקים, בשפה הערבית ובצרפתית, ועד היום אותם חרקים קרויים בדיוק בשמות ההם. ומוכח שרבותינו הראשונים היו בקיאים בהחלט לדעת איזה מין מהחיות הקטנות הוא פרה ורבה, ואיזה אינו פרה ורבה. וכתבו על הכינים שיש בזמנינו, שאינן פרות ורבות. וכן מפורש בדברי אחד מרבותינו הקדמונים, הראבי"ה (ח"א מסכת שבת סימן קלו), שכתב שכשם שמותר להרוג את הכינים בשבת, כמו כן מותר להרוג את ביצי הכינים בשבת. ואין בדבר איסור, לא משום צידה ולא משום נטילת נשמה. ומוכח שידע ממציאות ביצי הכינים, ולא חשב לשנות את הדין מפני זה.

וכן פסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בכמה מקומות בספריו, (ובכללם בחזון עובדיה שבת, ח"ה עמוד קכח), שבכל אופן אין לזוז מפסק רבותינו בעלי התלמוד, והראשונים ומרן השלחן ערוך, ומותר להרוג כינים בשבת גם בזמן הזה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תפילת התשלומין ודין נשים בתפלה זו

בהלכות קודמות, ביארנו באופן כללי את עיקר הדין של תפילת התשלומין, שמי ששכח ולא התפלל תפילה אחת, עליו לחזור ולהשלים את אותה התפילה, מיד בסיום התפילה הבאה שמתפלל. וכגון, אם שכח להתפלל שחרית, הרי שבסיום תפילת מנחה יעמוד שוב להתפלל תפילת העמידה כתשלומין לתפילת שחרית שלא התפלל.

ויש להוסיף, שדין תפלת התשלומין, אינו דוקא באופן ששכח לגמרי להתפלל תפלה אחת. אלא גם באופן ששכח להזכיר איזה דבר בתפלה, באופן שמחייב לחזור על התפלה.

ולמשל, מי ששכח להזכיר "יעלה ויבוא" בתפלת שחרית של ראש חודש, הרי עליו לחזור ולהתפלל שנית. ואם נזכר ששכח להזכיר "יעלה ויבא", רק לאחר שכבר עבר זמנה של תפלת שחרית, הרי אדם זה אינו יכול לחזור ולהתפלל שחרית, והדין הוא, שעליו להשלים את תפלת שחרית לאחר תפלת מנחה, בתור "תפלת תשלומין".

ולכן, אם שכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, הרי עליו להתפלל פעמיים מנחה. והוא הדין אם שכח לשאול בתפילתו טל ומטר בימות החורף, או שהזכיר טל ומטר בימות הקיץ, ולא נזכר בטעותו אלא אחר שעבר זמן אותה תפילה, שחייב להשלים אחר כך תפילתו כדין מי שטעה ולא התפלל בכלל.

ועתה עלינו לדון לגבי חיוב נשים בתפילה זו. שהרי ביארנו כבר, כי מעיקר הדין למנהג הספרדים אין הנשים חייבות להתפלל שלוש תפילות בכל יום, אלא תפילה אחת בלבד.

וביארנו גם, שאשה שרגילה תמיד להתפלל תפילת שחרית, ושכחה להתפלל שחרית, ולא נזכרה אלא כאשר עבר זמן תפילת שחרית, הרי עליה להתפלל פעמיים "תפילת מנחה", משום שעליה להשלים את תפילת שחרית, ואי אפשר להשלים כעת את תפילת שחרית, אלא אם תתפלל גם מנחה.

וברור לפי זה, שאם אשה זו רגילה להתפלל בכל יום תפילת שחרית, ושכחה להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, ולא נזכרה בכך עד שעבר זמן התפילה, הרי שחובה עליה להשלים תפילתה לאחר תפילת המנחה. נמצא שהיא חייבת עתה להתפלל מנחה, ולהשלים אחריה בתפילה נוספת את תפילת שחרית.

אך עדיין יש מקום לדון, במקרה שהאשה נפטרה כבר מחובת התפילה באותו יום, וכגון שהתפללה שחרית כדת וכדין, והזכירה יעלה ויבא, אולם החמירה על עצמה, והוסיפה להתפלל גם מנחה, ובמנחה שכחה להזכיר יעלה ויבא ולא נזכרה בכך עד שעבר זמן התפילה. כיצד עליה לנהוג, האם עליה לחזור ולהתפלל ערבית, ולהשלים אחר כך את תפילת המנחה, או שאינה חייבת בכך?

ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל כתב, שגם אשה זו צריכה לחזור ולהתפלל שוב כתקנת חז"ל, משום שדין האשה בתפילה כדין האיש לכל ענין. ואף אם התפללה שחרית, וכבר יצאה ידי חובת תפילה אחת בכל יום, ואחר כך התפללה מנחה וטעתה במנחה ולא הזכירה יעלה ויבא או ששכחה לשאול טל ומטר, ונזכרה בסיום תפילתה, צריכה לחזור ולהתפלל שוב תפילת מנחה, כיון שקבלה עליה חיוב תפילת מנחה, אף שהיתה פטורה ממנה מלכתחילה.

וכן אם נזכרה ששכחה להזכיר יעלה ויבא או שאלת טל ומטר אחר שכבר עבר זמן אותה התפילה, חייבת האשה להתפלל את התפילה שאחר כך, וחייבת לחזור גם להתפלל תפילת תשלומין כנגד אותה התפילה ששכחה להזכיר בה יעלה ויבא או שאלת טל ומטר, וכגון שהתפללה שחרית, ושכחה להזכיר יעלה ויבא, ונזכרה אחר חצות היום, חייבת להתפלל מנחה כדין האיש, ואחר תפילת מנחה תחזור להתפלל תשלומין של שחרית.

ולסיכום: אדם שטעה ושכח להזכיר בתפלתו "יעלה ויבא" בראש חודש, או שאמר "ותן טל ומטר לברכה" בימות הקיץ, וכיוצא בזה, הדין הוא שחייב לחזור ולהתפלל שנית. ואם לא נזכר בטעותו עד שעבר זמן אותה התפילה, עליו להתפלל תשלומין כנגד אותה התפילה. וכגון, אם שכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, ועבר זמנה. יתפלל מנחה, ואחר תפילת המנחה יחזור להתפלל שוב בתורת תשלומין לתפילת שחרית שלא התפלל כראוי. ואין שום חילוק בין אנשים לנשים לגבי דין זה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תפילת התשלומין ודין נשים בתפלה זו

בהלכות קודמות, ביארנו באופן כללי את עיקר הדין של תפילת התשלומין, שמי ששכח ולא התפלל תפילה אחת, עליו לחזור ולהשלים את אותה התפילה, מיד בסיום התפילה הבאה שמתפלל. וכגון, אם שכח להתפלל שחרית, הרי שבסיום תפילת מנחה יעמוד שוב להתפלל תפילת העמידה כתשלומין לתפילת שחרית שלא התפלל.

ויש להוסיף, שדין תפלת התשלומין, אינו דוקא באופן ששכח לגמרי להתפלל תפלה אחת. אלא גם באופן ששכח להזכיר איזה דבר בתפלה, באופן שמחייב לחזור על התפלה.

ולמשל, מי ששכח להזכיר "יעלה ויבוא" בתפלת שחרית של ראש חודש, הרי עליו לחזור ולהתפלל שנית. ואם נזכר ששכח להזכיר "יעלה ויבא", רק לאחר שכבר עבר זמנה של תפלת שחרית, הרי אדם זה אינו יכול לחזור ולהתפלל שחרית, והדין הוא, שעליו להשלים את תפלת שחרית לאחר תפלת מנחה, בתור "תפלת תשלומין".

ולכן, אם שכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, הרי עליו להתפלל פעמיים מנחה. והוא הדין אם שכח לשאול בתפילתו טל ומטר בימות החורף, או שהזכיר טל ומטר בימות הקיץ, ולא נזכר בטעותו אלא אחר שעבר זמן אותה תפילה, שחייב להשלים אחר כך תפילתו כדין מי שטעה ולא התפלל בכלל.

ועתה עלינו לדון לגבי חיוב נשים בתפילה זו. שהרי ביארנו כבר, כי מעיקר הדין למנהג הספרדים אין הנשים חייבות להתפלל שלוש תפילות בכל יום, אלא תפילה אחת בלבד.

וביארנו גם, שאשה שרגילה תמיד להתפלל תפילת שחרית, ושכחה להתפלל שחרית, ולא נזכרה אלא כאשר עבר זמן תפילת שחרית, הרי עליה להתפלל פעמיים "תפילת מנחה", משום שעליה להשלים את תפילת שחרית, ואי אפשר להשלים כעת את תפילת שחרית, אלא אם תתפלל גם מנחה.

וברור לפי זה, שאם אשה זו רגילה להתפלל בכל יום תפילת שחרית, ושכחה להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, ולא נזכרה בכך עד שעבר זמן התפילה, הרי שחובה עליה להשלים תפילתה לאחר תפילת המנחה. נמצא שהיא חייבת עתה להתפלל מנחה, ולהשלים אחריה בתפילה נוספת את תפילת שחרית.

אך עדיין יש מקום לדון, במקרה שהאשה נפטרה כבר מחובת התפילה באותו יום, וכגון שהתפללה שחרית כדת וכדין, והזכירה יעלה ויבא, אולם החמירה על עצמה, והוסיפה להתפלל גם מנחה, ובמנחה שכחה להזכיר יעלה ויבא ולא נזכרה בכך עד שעבר זמן התפילה. כיצד עליה לנהוג, האם עליה לחזור ולהתפלל ערבית, ולהשלים אחר כך את תפילת המנחה, או שאינה חייבת בכך?

ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל כתב, שגם אשה זו צריכה לחזור ולהתפלל שוב כתקנת חז"ל, משום שדין האשה בתפילה כדין האיש לכל ענין. ואף אם התפללה שחרית, וכבר יצאה ידי חובת תפילה אחת בכל יום, ואחר כך התפללה מנחה וטעתה במנחה ולא הזכירה יעלה ויבא או ששכחה לשאול טל ומטר, ונזכרה בסיום תפילתה, צריכה לחזור ולהתפלל שוב תפילת מנחה, כיון שקבלה עליה חיוב תפילת מנחה, אף שהיתה פטורה ממנה מלכתחילה.

וכן אם נזכרה ששכחה להזכיר יעלה ויבא או שאלת טל ומטר אחר שכבר עבר זמן אותה התפילה, חייבת האשה להתפלל את התפילה שאחר כך, וחייבת לחזור גם להתפלל תפילת תשלומין כנגד אותה התפילה ששכחה להזכיר בה יעלה ויבא או שאלת טל ומטר, וכגון שהתפללה שחרית, ושכחה להזכיר יעלה ויבא, ונזכרה אחר חצות היום, חייבת להתפלל מנחה כדין האיש, ואחר תפילת מנחה תחזור להתפלל תשלומין של שחרית.

ולסיכום: אדם שטעה ושכח להזכיר בתפלתו "יעלה ויבא" בראש חודש, או שאמר "ותן טל ומטר לברכה" בימות הקיץ, וכיוצא בזה, הדין הוא שחייב לחזור ולהתפלל שנית. ואם לא נזכר בטעותו עד שעבר זמן אותה התפילה, עליו להתפלל תשלומין כנגד אותה התפילה. וכגון, אם שכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, ועבר זמנה. יתפלל מנחה, ואחר תפילת המנחה יחזור להתפלל שוב בתורת תשלומין לתפילת שחרית שלא התפלל כראוי. ואין שום חילוק בין אנשים לנשים לגבי דין זה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

תפילת התשלומין

שאלה: מי ששכח ולא התפלל תפילה אחת, וכבר עבר זמנה של אותה התפילה, מה דינו?

תשובה: אמרו רבותינו (מסכת ברכות דף כו.), טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל במנחה שתים. כלומר, אדם שטעה ולא התפלל תפילה אחת, או שלא יכול היה להתפלל תפילה אחת מחמת אונס (כלומר, לא בכוונה או בפשיעה, אלא מחמת שכחה וכדומה), צריך להשלים תפילתו אחרי התפילה הבאה שמתפלל, שכך תקנו חכמים, שאדם זה חייב להשלים תפילתו. ולכן אם שכח להתפלל שחרית, מתפלל תפילת מנחה ומיד כשמסיים תפילת מנחה, לאחר שממתין כמה שניות (כדי שהתפילה השנייה תהיה בישוב הדעת), מתפלל שוב תפילת שמונה עשרה, כתשלומין על תפילת שחרית.

ותפילת התשלומין, היא דוקא תפילת שמונה עשרה, אבל שאר התפילה, כגון קריאת שמע וברכותיה ופסוקי דזמרה וכדומה, אין להם תשלומין כלל, וכל שעבר זמנם הפסיד המצוה.

לכן מי ששכח להתפלל שחרית, עליו לחזור ולהתפלל תפילת שמונה עשרה מיד כשיסיים את תפילת המנחה, שאז יעמוד ויתפלל שוב תפילת העמידה לשם תשלומין על שחרית שלא התפלל.

דין הנשים
כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שכשם שאיש ששכח תפילה אחת, צריך להשלים אותה בתפילה שבאה לאחר מכן, כמו כן אשה שרגילה תמיד להתפלל תפילה קבועה, כמו תפילת שחרית, ואירע לה פעם אחת ששכחה להתפלל שחרית, הרי שהיא יכולה להשלים זאת בכך שתתפלל פעמיים תפילת מנחה.

ולסיכום: מי ששכח להתפלל תפילה אחת, לדוגמא, תפילת שחרית, עליו להשלים את תפילתו לאחר מכן, שלאחר שיתפלל תפילת מנחה, ימתין כמה שניות, ואז יתפלל שוב תפילת העמידה כתשלומין לתפילת שחרית.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

רחיצה ובגדי שבת

בגמרא במסכת שבת (דף כה:) מבואר, שיש מצוה להתרחץ לכבוד שבת, במים חמים, ואמרו שם בגמרא, אמר רב יהודה אמר רב, כך היה מנהגו של רבי יהודה בנו של רבי אלעאי: בערב שבת, היו מביאים לו עריבה (כמו בריכה, גיגית) מלאה מים חמים, והיה רוחץ בה פניו ידיו ורגליו, ומתעטף בסדינים, ודומה למלאך ה' צבאות.

וכן מבואר במדרש רבה (פרשה לד אות ג), על הפסוק "גומל נפשו איש חסד", שקראו את הפסוק הזה על הלל הזקן, שבשעה שנפרד מתלמידיו, אמר להם, "אני הולך לעשות מצוה", הלך ורחץ בבית המרחץ. אמרו לו תלמידיו, וכי זו מצוה היא? אמר להם, כן. כי הרי אייקונין (כמו אייקון, כמו פסל שעושים בדמות פרצופו של המלך, לכבודו), שמעמידים אותו בבתי טרטיאות (במקומות הכינוס של השרים), הרי הפקיד שממונה עליהם רוחץ וממרק את פסל המלך, והמלך משלם לו עבור מעשיו. ואם כן, אני, אמר הלל הזקן, שנבראתי בצלם אלוקים, על אחת כמה וכמה! וכתב רב אחאי גאון (שהיה בזמן הגאונים, סמוך לזמן הגמרא), בספר ה"שאילתות", שהמעשה הזה היה בערב שבת, ולכן היתה מצוה גדולה לרחוץ לכבוד שבת קודש.

ולפיכך כתבו רבותינו הראשונים (שהובאו בספר חזון עובדיה חלק ראשון עמוד כה), שמצוה לרחוץ לכבוד שבת, ומצוה להתעטף בבגדים נאים לכבוד שבת.

וכן פסק רבינו הרמב"ם (פ"ל מהלכות שבת) בזו הלשון: איזהו כבוד שבת? זה מה שאמרו חכמים, שמצוה על האדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת, ואחר כך מתעטף בטלית (בגד) נאה, ומיחל להקבלת פני השבת".

וכתב המשנה ברורה (סימן רס), שאפילו תלמיד חכם שתורתו אומנותו, עליו לבטל מלימודו בערב שבת כדי לקיים רחיצה בחמין.

וכן היה מנהגו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה מקפיד ומהדר לרחוץ וללבוש בגדים נאים לכבוד שבת. אף על פי שלא היה מבטל מלימודו כלל.

ומעשה היה כשהיה מרן זצ"ל צעיר לימים, שהיה הולך בכל יום שישי לבית הכנסת לעסוק בתורה, מתפילת שחרית ועד סמוך לכניסת השבת. (פעם שמעתי מפיו שאמר: "הייתי לוקח איתי איזה בננה אחת כדי שיהיה לי מה לאכול"). ופעם, היה זה בעזרת הנשים של בית הכנסת שושנים לדוד בירושלים, ומרן זצ"ל עסק שם בתורה יחד עם ידידו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, (וכמדומני שהיו מתפללים שם תפילת מנחה בערב שבת בשעה מוקדמת). כאשר ראה רבי בן ציון שהשבת ממשמשת ובאה, אמר למרן זצ"ל, שעליהם ללכת להתרחץ לכבוד שבת. אך מרן שהיה טרוד מאד ושקוע בלימודו, השיב לו, לך אתה, ואני אצא "עוד כמה דקות". למעשה, מרן זצ"ל כלל לא שם לב שהשבת נכנסת, והמשיך בלימודו, ומרוב עייפותו, נרדם.

הציבור הגיעו, התפללו מנחה ואמרו קבלת שבת. אך מרן, לא שמע שהציבור נכנסו, עד שיצאו, ולאחר שיצאו כולם, בשעה מאוחרת, התעורר מרן וראה שהוא בבית הכנסת, ובבגדי חול, והבין מה שקרה, ודפק על דלתות בית הכנסת, עד שקראו לגבאים ש"ישחררו" אותו לביתו. ואת המעשה הזה היה מזכיר הגאון רבי בן ציון, להורות עד כמה מרן זצ"ל היה מיוחד בשקידתו בתורה, עד שלא היה שם לבו לשום דבר מחוץ ללימודו. 

ולסיכום: מצוה לרחוץ במים חמים ביום שישי לפני שבת. ומצוה ללבוש בגדים נאים ומיוחדים לכבוד שבת. ומצוה זו, היא אפילו לאדם שעוסק כל הזמן בתורה.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

שני שותפים הגרים בדירה אחת – הדלקת נרות על ידי קטן – מנהג מרן זצ"ל

שאלה: אנו שני שותפים בדירה, האם כל אחד מאיתנו חייב להדליק נרות חנוכה בנפרד?

שני אנשים, או שתי נשים, הגרים בדירה אחת, והם חלוקים בעיסתם, כלומר, שכל אחד מהם מוציא הוצאות על מזון לעצמו, שניהם חייבים להדליק נרות חנוכה בברכה, ואינם יוצאים ידי חובתם בהדלקה אחת. ואפילו הם בני משפחה אחת, כגון אב ובנו הגדול, או אם ובתה הגדולה, וכדומה, חייבים כל אחד מהם בהדלקה נפרדת.

ואם אינם חלוקים בעיסתם, כלומר, אינם דואגים כל אחד רק לצרכיו, אלא מוציאים הוצאות משותפות, למזון וכדומה, ישתתפו גם בהוצאות השמן והפתילות או הנרות, וידליק אחד מהם בברכה ביום אחד, וחברו ביום אחר.

לכן לשאלתכם, אם כל אחד מכם דואג רק להוצאותיו, ואינכם שותפים בהוצאות המזון ובשאר הוצאות הבית, הרי שכל אחד חייב להדליק נרות חנוכה בפני עצמו.

שאלה: האם ניתן לאפשר לילדים להדליק את נרות החנוכה?

קטן שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, פטור מהדלקת נר חנוכה, ולפיכך אי אפשר לתת לו להדליק הנרות, משום שהגדולים אינם יוצאים ידי חובתם בהדלקתו. ומכל מקום טוב לחנך את הילדים (שכבר הגיעו לגיל ששייך לחנכם) ולאפשר להם להדליק את נרות ההידור בכל לילה, דהיינו שהגדול ידליק בעצמו את הנר הראשון (שבו הוא יוצא ידי חובת ההדלקה מעיקר הדין) והקטנים ידליקו את שאר הנרות.

אבל ילדים קטנים מאד, שאינם שייכים עדיין במצות חינוך, אין לאפשר להם כלל להדליק את נרות החנוכה. ורק את נר השמש יתנו להם להדליק, לפי שאין בו כל קדושה.

יש סוברים שלעולם לא ראוי לתת לקטן שידליק את נרות ההידור, אפילו אם הגיע כבר לגיל חינוך. לפי שבהדלקת הקטן אין כל מצוה, ונמצא שאביו לא הדליק אלא נר אחד. וכן משמע מדברי הגאון רבינו יוסף חיים.

ולפיכך הנכון לכתחילה לנהוג כמנהג מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שכל הנהגותיו היו מכוונות היטב, שהוא היה מדליק את הנר הראשון, ולאחר מכן היה מניח את ידו של בנו בתוך ידו, וכך היה מדליק יחד עם בנו את שאר הנרות. נמצא שהדליק האב את כל הנרות, וגם חינך את בנו למצות ההדלקה.

וכל זה למנהג הספרדים. אבל למנהג האשכנזים יש לתת לקטן שהגיע לגיל חינוך להדליק נר חנוכה בפני עצמו, שהרי למנהגם כל אחד מבני הבית מדליק.

השאלה נשאלת בתגובה להלכה:

 

שני שותפים הגרים בדירה אחת – הדלקת נרות על ידי קטן – מנהג מרן זצ"ל

שאלה: אנו שני שותפים בדירה, האם כל אחד מאיתנו חייב להדליק נרות חנוכה בנפרד?

שני אנשים, או שתי נשים, הגרים בדירה אחת, והם חלוקים בעיסתם, כלומר, שכל אחד מהם מוציא הוצאות על מזון לעצמו, שניהם חייבים להדליק נרות חנוכה בברכה, ואינם יוצאים ידי חובתם בהדלקה אחת. ואפילו הם בני משפחה אחת, כגון אב ובנו הגדול, או אם ובתה הגדולה, וכדומה, חייבים כל אחד מהם בהדלקה נפרדת.

ואם אינם חלוקים בעיסתם, כלומר, אינם דואגים כל אחד רק לצרכיו, אלא מוציאים הוצאות משותפות, למזון וכדומה, ישתתפו גם בהוצאות השמן והפתילות או הנרות, וידליק אחד מהם בברכה ביום אחד, וחברו ביום אחר.

לכן לשאלתכם, אם כל אחד מכם דואג רק להוצאותיו, ואינכם שותפים בהוצאות המזון ובשאר הוצאות הבית, הרי שכל אחד חייב להדליק נרות חנוכה בפני עצמו.

שאלה: האם ניתן לאפשר לילדים להדליק את נרות החנוכה?

קטן שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, פטור מהדלקת נר חנוכה, ולפיכך אי אפשר לתת לו להדליק הנרות, משום שהגדולים אינם יוצאים ידי חובתם בהדלקתו. ומכל מקום טוב לחנך את הילדים (שכבר הגיעו לגיל ששייך לחנכם) ולאפשר להם להדליק את נרות ההידור בכל לילה, דהיינו שהגדול ידליק בעצמו את הנר הראשון (שבו הוא יוצא ידי חובת ההדלקה מעיקר הדין) והקטנים ידליקו את שאר הנרות.

אבל ילדים קטנים מאד, שאינם שייכים עדיין במצות חינוך, אין לאפשר להם כלל להדליק את נרות החנוכה. ורק את נר השמש יתנו להם להדליק, לפי שאין בו כל קדושה.

יש סוברים שלעולם לא ראוי לתת לקטן שידליק את נרות ההידור, אפילו אם הגיע כבר לגיל חינוך. לפי שבהדלקת הקטן אין כל מצוה, ונמצא שאביו לא הדליק אלא נר אחד. וכן משמע מדברי הגאון רבינו יוסף חיים.

ולפיכך הנכון לכתחילה לנהוג כמנהג מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שכל הנהגותיו היו מכוונות היטב, שהוא היה מדליק את הנר הראשון, ולאחר מכן היה מניח את ידו של בנו בתוך ידו, וכך היה מדליק יחד עם בנו את שאר הנרות. נמצא שהדליק האב את כל הנרות, וגם חינך את בנו למצות ההדלקה.

וכל זה למנהג הספרדים. אבל למנהג האשכנזים יש לתת לקטן שהגיע לגיל חינוך להדליק נר חנוכה בפני עצמו, שהרי למנהגם כל אחד מבני הבית מדליק.