מדברי הרה"ג רבי יעקב ששון שליט"א, נכד מרן זצ"ל
נאמר בפרשת השבוע: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה".
ופירוש הדברים, אבן גדולה, שבדורות הקודמים היו שוקלים את הסחורה במאזנים. ולמשל, מי שהיה רוצה לקנות קילו תפוחים, היו מניחים אותם בצד אחד של המאזנים, ובצד השני שמים אבן, שמשקלה בדיוק קילו, וכך כאשר המאזנים היו עומדות בצורה שוה, ידעו שיש כאן בדיוק קילו תפוחים. ואם היו משתמשים באבן גדולה, אז היה המוכר צריך להוסיף עוד ועוד תפוחים, מבלי לדעת שיש כאן רמיה, שבעצם משקל האבן הוא יותר מקילו אחד. וכן להיפך, כאשר האבן היתה שייכת למוכר, והוא היה משתמש בכוונה באבן קטנה, היה הקונה סבור שיש כאן קילו תפוחים, ובאמת, שלא היה כאן אלא משקל פחות.
נמצא אם כן, שיש כאן עוון גזל, ועוון גדול של שינוי המידות, אלו האבנים שהיו שוקלים בהן, שעל עוון זה נאמר: "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקיךָ כׇּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל". דבר זה הוא מתועב בעיני ה' מאד.
וכך אמרו במסכת בבא בתרא (דף פח:): אמר רבי לוי, קשה עונשן של מדות (של שינוי המשקולות) יותר מעונשן של עריות, שבעריות נאמר "אל", כמו שנאמר בפרשת אחרי מות, כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבֹת "הָאֵל" עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. ואילו על שינוי המידות נאמר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקיךָ כׇּל עֹשֵׂה "אֵלֶּה" כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל. ושאלו בגמרא, מדוע באמת שינוי המידות והגזילות, חמורים יותר מאיסורי עריות? ומתרצת הגמרא, שלגבי עריות, עוד יש תקוה טובה לאדם לחזור בתשובה שלימה, אבל באיסור גזל כזה, שהמוכר גוזל מהרבה אנשים, הוא אינו יכול לשוב בתשובה שלימה לעולם, כי לא יוכל להשיב לכולם.
איש צדיק היה בעיר הקודש ירושלים, מעולי העיר חלאב שבסוריה, ושמו רבי דוד (דאוד) ששון. הוא היה בעל מכולת בירושלים, לא תלמיד חכם, או רב גדול, רק בעל מכולת. ובכל זאת, היה מלא וגדוש בתורה וביראת שמים.
בכל יום, הוא היה מקפיד לנקות היטב את המאזנים בחנותו, כדי שלא יהיו עליהם שאריות של מאכלים. וכשהיו באים וקונים אצלו במשקל, היה רושם את כל החשבון, ואומר לקונה, שישלם לו רק למחרת. כי בלילה, היה יושב ומחשב היטב היטב את הסכום שחייבים לו, כדי שלא יטעה חס ושלום בעקבות העומס בחנות, ויקח מאדם משהו שלא מגיע לו.
אדם יקר כזה, זכה, וחתנו הוא הרב החסיד רבי רחמים עטיה זצ"ל, שנפטר לפני זמן מה, והוא חותנו של מורינו הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א. בזכות ההקפדה היתירה שלו, זכה לבנים ובני בנים תלמידי חכמים ראשי עם.
אמרו רבותינו (במדרש ויקרא רבה פרק לג סי' ג), "סאה מלאה עוונות – גזל מקטרג בראש". כלומר, אפילו אם יש לאדם הרבה עונות, עון הגזל הוא עומד בראש ובראשונה נגדו. ומזה הטעם, כתב בספר זבחי צדק (ח"ג עמוד ערב) וכן בבן איש חי (פרשת וילך), שנהגו הספרדים, שהחזן עומד בערב יום הכיפורים ומכריז: רבותי! מחלו זה לזה! כי בלא זה "ידיכם דמים מלאו". ובתלמוד ירושלמי (ריש פרק ב דתענית) דרש רבי אבא, כתוב: "נשא לבבינו אל כפים, אל אל בשמים", "נשא לבבינו אל כפים", נשים לבבינו, לעיין בכפות ידינו, אם יש בהן שמץ גזל וחמס. "אל אל בשמים", שאחר כך נתפלל אל אלקינו שבשמים. שאם יהיה שרץ בידו של אדם, אפילו יטבול במי שילוח או במי בראשית, אין לו טהרה עולמית, עד שיזרוק השרץ מידו.
והנה עון גזל עם כל מה שנראה רחוק בעינינו הלא אמר רב יהודה אמר רב (בבבא בתרא דף קסה.): "רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע". ורבים נכשלים בזה מבלי לשים לב.
והנה יש לדעת, כי עונש הגזל, הוא גם בעולם הזה, וגם בעולם הבא, והענין הזה נרמז בפסוק, שנאמר "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה", שאם יעשה כן, שתהיה לו אבן ואבן, אבנים לא טובות, לא ישאר לו בכיסך כלום, לא אבן גדולה ולא אבן קטנה. כי הוא יהיה עני. ולעומת זאת מי שמתנהג כדת, יזכה לחיים ארוכים ובפרנסה טובה.
ובגמרא במסכת תענית (ז:) אמר רבי אמי: "אין הגשמים נעצרים, אלא בעוון גזל", ושואלת הגמרא: "מאי תקנתיה?" מה התקנה? ומשיבה הגמרא: "ירבה בתפילה". ומרן רבינו הסבא זצ"ל הביא בזה, מה שכתב בספר גבורת ארי (להגאון רבי אריה לייב ז"ל אב בית הדין במיץ לפני כמאתיים שנה), שכוונת הגמרא "ירבה בתפילה" היא, שלאחר שהשיב את הגזילה אשר גזל, ירבה בתפלה, שאם לא כן, אין תשובה ותפילה מועילים כלל, שהרי כתוב בגמרא (דף טז.) שאדם שיש בו עון גזל, ומתודה ואינו חוזר בו, למה הוא דומה? לאדם שטובל ושרץ בידו.
לכן חובה קדושה להתעורר בפרט בימים אלה, לבדוק אם יש בידינו איזה חשש איסור גזל, להשיבו לנגזל, ולפייסו כדין. ובכל מקרה של ספק, או של חוסר יכולת להשיב את הגזל, יש לפנות למורה הוראה מובהק, שיורה כיצד יש לנהוג.
שבת שלום!
