תשובה: בהלכה הקודמת, ביארנו את עיקר הטעם של עניית "ברוך הוא וברוך שמו" בשעה ששומעים שם ה', שכך נהג רבינו הרא"ש, שבכל פעם שהיה שומע שם שמים בברכות, היה עונה ברוך הוא וברוך שמו, וביארנו, שאף על פי שמצוה לענות ברוך הוא וברוך שמו, מכל מקום, מכיון שאין זה חיוב גמור, אין לענות ברוך הוא וברוך שמו באמצע פסוקי דזמרה וכדומה. ואף על פי שלענין עניית אמן על הברכות, אנו נוקטים שיש לענות אמן גם כאשר הוא עומד באמצע פסוקי דזמרה, מכל מקום, דין עניית ברוך הוא וברוך שמו, הוא שונה בתכלית, מכיון שאינו חיוב גמור, ולכן אין להפסיק באמצע פסוקי דזמרה לצורך עניית ברוך הוא וברוך שמו.
ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם ידי חובה
הגאון מהר"ש אבוהב, בשו"ת דבר שמואל, כתב: "ומכבר הזהרתי את החברים, שמנהג הרא"ש הנזכר (לענות ברוך הוא וברוך שמו), אינו אלא דוקא בברכה שאין השומע חייב בה, אבל כשמתכוין השומע לצאת ידי חובה, וגם המברך מכוין להוציאו ידי חובה (כגון בברכות הקידוש, וקריאת המגילה וכדומה, שאז יוצאים ידי חובת הברכה בשמיעה בלבד מפי המברך), אינו רשאי להפסיק באמצע הברכה באמירת ברוך הוא וברוך שמו, שמכיון שהשומע כעונה, כשמפסיק באמצע הברכה לענות ברוך הוא וברוך שמו, הרי הוא כמו שמפסיק באמצע הברכה עצמה". עד כאן דבריו.
וביאור הדברים, שהרי הדבר פשוט, שכאשר יוצא אדם ידי חובת ברכה בשמיעה בלבד, הרי הוא כמו שמברך בעצמו. ולכן, אם דיבר באמצע הברכה, אף על פי שענה אחר כך "אמן", לא יצא ידי חובתו, שהרי הוא כמו שיברך אדם בעצמו, ויאמר "ברוך אתה ה' ברוך הוא וברוך שמו אלקינו מלך העולם" וכו'. שבזה בודאי לא יצא ידי חובתו. וכדברי רבינו הדבר שמואל, פסקו עוד רבים מרבותינו הפוסקים.
ואמנם, יש מקצת מעדות ישראל, שנהגו לענות ברוך הוא וברוך שמו גם בברכה שיוצאים בה ידי חובה, כגון בברכת הקידוש, אמנם על כך כבר כתב הגאון רבי דוד פארדו זצ"ל, בזו הלשון: ומעיד אני עלי, כי כדברי מרנא ורבנא פאר הדור חסידא קדישא מהר"ש אבוהב שהנ"ל, כן שמעתי גם מהרב הגאון החסיד רבי אברהם דוד פאפו, שכן קיבל מאביו ז"ל, שכן קיבל מהגאון איש האלהים הרמ"ז (רבינו משה זכות) זצוק"ל. וכך היא הסכמת רוב הפוסקים, שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו על הזכרת ה' בברכות שיוצאים בהם ידי חובה, כגון ברכות הקידוש וההבדלה.
לכן להלכה, מצוה רבה, על כל מי שנשאה אותו רוח טהרה, להזהר שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שהוא יוצא בהן ידי חובה. ואף אם נהג עד היום לענות תמיד ברוך הוא וברוך שמו, נכון שיעזוב מנהגו בזה, ויזהר לחוש לנפשו לדברי הפוסקים המזהירים שלא לעשות כן.
מנהג מרוקו
אמנם, רבים מבני מרוקו עומדים על מנהגם בזה, שבהרבה מקומות במרוקו נהגו לענות ברוך וברוך שמו על כל הברכות. ודעתו של מרן רבינו הקדוש זצ"ל לא היתה נוחה כלל ממנהג זה, שלדעתו לא הונהג על פי דעתם של רבני מרוקו, רק המון העם החלו לנהוג כך מעצמם. ואפילו אם נאמר שכך היתה דעת כמה מחכמי מרוקו, מכל מקום בענין כזה שרוב ככל הפוסקים סוברים שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו, כתב שעלינו לתפוס את דבריהם עיקר להלכה, ולבטל מנהג העונים בכל ברכה וברכה.
אולם לעומתו, קם הגאון, צדיק ועניו, רבי שלום משאש זצ"ל, רבה של ירושלים, והחזיק בכל כחו לחזק מנהג מרוקו בזה, ובמשך שנים התקיים משא ומתן בינו לבין מרן רבינו זצ"ל בנדון זה, ומרן זצ"ל השיב על כל טענותיו בדבר זה. והגר"ש משאש לא קיבל את דעתו, והחזיק בכל עוז במנהג עדתו, וסירב לבטלו בכל תוקף. ואחריו קמו עוד מרבני מרוקו, וכתבו לחזק מנהגם בטענות שונות, ועל כן המחלוקת בעינה עומדת עד עצם היום הזה. וחלילה לעורר מחלוקות וויכוחים על ענינים כגון אלה, שאינם מעיקרי הדת, והתועלת מן המחלוקת רחוקה, וההפסד קרוב.
ולסיכום: אין לענות ברוך הוא וברוך שמו, על ברכה שיוצאים בה ידי חובה, כגון ברכת הקידוש וההבדלה וברכות קריאת המגילה וכדומה.
