בפרשת השבוע, נקרא אודות המלחמה האחרונה שבה הנהיג משה את ישראל, וצוה עליהם לצאת ולהלחם במדין. והנה, כשחזרו בני ישראל מן המלחמה, הביאו איתם "אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ". כלומר, לקחו איתם שלל רב, ובכלל זאת, נשי מדין, שלא הרגו ולא גירשו אותם בני ישראל, אלא הביאום עם השלל.
והנה אז, יצא משה לקראת בני ישראל, שהרי כולם היו בניו ותלמידיו, ובא לקבל את פניהם, אך לצערו, ראה משה את השלל שהביאו ישראל, וכמו שנאמר: "וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה! הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'"!
כלומר, משה רבינו קצף וכעס על ישראל, מדוע הביאו את נשי מדין? הלא בלעם הרשע יעץ קודם לכן (בפרשה הקודמת) לבלק, להחטיא את בני ישראל עם בנות מדיין, ובגלל אותו החטא מתו עשרים וארבע אלף מישראל, ואם כן, איך עלה על דעתם של ישראל להביא את בנות מדין אל המחנה, הלא דבר זה יגרום חס ושלום לחטא ולפורענות על ישראל!
לאחר מכן נאמר בפרשה: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", ושם מלמד אלעזר הכהן את ישראל את דיני טבילת והגעלת כלים.
וכך אמרו רבותינו בגמרא במסכת פסחים (סו:): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כׇּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא, חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וּמִנַּיִן לָמַדְנוּ זֹאת? מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּקְצוֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל", ונֶּאֱמַר "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", וּמַדּוּעַ אֶלְעָזָר צִוָּה וְלֹא מֹשֶׁה? אֶלָּא שֶׁהַהֲלָכוֹת הַלָּלוּ נֶעֶלְמוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה!
אמנם אין אנו מדברים חס ושלום במדרגות שיש לנו השגה בהם, שהרי משה רבינו היה בחיר ה', ולא קם כמשה, ובכל זאת מגלים רבותינו שנמצאת כאן נקודת ביקורת, או על כל פנים עובדה מציאותית, שמאחר ומשה רבינו כעס, אף על פי שבודאי היתה כוונתו לשם שמים, בכל זאת לפי מדרגתו העצומה, מאחר ויכול היה לומר לבני ישראל שלא טוב עשו, בלי לכעוס עליהם, לכן נעלמה ממנו הלכה.
והנה בהמשך הפרשה, אנו נקרא לגבי בני גד ובני ראובן, שבקשו בצורה יפה ממשה רבינו, שיתן להם את ארץ סיחון, מפני שיש להם מקנה רב, צאן ובקר, והארץ ההיא טובה מאד למרעה, ולכן בקשו שיתאפשר להם שלא לחצות את הירדן, ולהשאר בארץ סיחון. והנה אז, השיב להם משה רבינו בקול רם, ובדברים קשים ביותר: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'? וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל"!
כל כך קשים הדברים שיצאו מפי משה, עד שרבותינו במדרש תמהים, כיצד יכול היה משה להוכיח את בני גד ובני ראובן בצורה קשה כל כך, הרי היה משה העניו מכל אדם, עדין נפש, ואם כן, מנין מצא את התקיפות הזו להוכיח באופן כזה את בני עמו?
עוד עלינו להתבונן, שאם בתחילה כאשר כעס משה על ישראל שהביאו איתם את בנות מדין, הרי לימדונו רבותינו שבשל כך, נעלמו ממנו כמה הלכות, ואילו כאן, מיד לאחר המעשה עם בני גד ובני ראובן, מלמד משה את ישראל את דיני התנאים ועוד, ולא נעלמה ממנו שום הלכה, מה נשתנו הדברים אלו מאלו?
הסבר הדברים מבואר במדרש. רבותינו אומרים, שמצד טבעו, היה משה רבינו אדם תקיף וקשה, אלא שכל ימיו כבש את יצרו, ותיקן את מדותיו בשלימות, אולם כאשר היה צורך בדבר, היה מאפשר משה למדות הללו למצוא ביטוי, היה נעשה תקיף שבתקיפים, כדי להשיב את צאן מרעיתו לדרך הישר.
לפיכך, כאשר ראה משה את חמדת הממון שהניאה את בני גד ובני ראובן, וידע שהשארותם בארץ סיחון תגרום לפחד ולמורא בלבבות כל ישראל לקראת המלחמות הצפויות להם בארץ ישראל, הבין משה שעליו לגעור בהם בתקיפות, להציל אותם מן המדה הרעה שהחלה להכות שורש בתוכם, "תרבות אנשים חטאים". במקרה זה, הכעס היה מוצדק לחלוטין, לכן לא רק שלא היתה הקפדה על משה בכעסו, אלא להיפך, מיד לאחר מכן זכה להמשיך להנהיג את ישראל וללמדם תורה!
מכאן אנו למדים, את דרכו של מנהיג אמיתי, בדרך כלל, עליו להיות עניו ביותר, אך כאשר יש צורך בדבר, עליו למצוא את כוחות הנפש כדי לגעור בתקיפות, ולהעמיד בני אדם על מקומם!
לכל מידה ולכל תכונה יש את הזמן הראוי לה. המנהיג, הוא לאו דוקא מנהיג כל ישראל, אלא כל אדם, הוא מנהיג בביתו, כל אם, היא מנהיגה בביתה, על מי שמנהיג מוטלת החובה, לחשוב בשכל ישר, וכך להצעיד את הצאן לחוף מבטחים!
שבת שלום!
