בגמרא במסכת יומא (דף פה:), מבואר, אודות אדם שנפלה עליו מפולת אבנים בשבת, באופן שאין אנו יודעים אם הוא חי או מת, ויש איסור לפנות את האבנים בשבת, אף על פי כן פשוט הדבר שאנו מחוייבים לפנות מעליו את האבנים, בכדי שנוכל לראות אם יש בידינו להציל את אותו אדם מן המפולת שנפלה עליו ולהחיותו.
ומבואר בגמרא, שלאחר שכבר הגיעו לאדם המכוסה באבנים, אז אם רואים שכבר מת, אין להמשיך לחלל עליו את השבת, מפני שלא הותר חילול שבת בכדי לפנות אבנים מן המת, אבל כל שעוד יש בו חיות, אנו מחוייבים להמשיך לפנות מעליו את האבנים בשבת בכדי להצילו.
וכיצד בודקים את האדם לדעת אם עוד הוא חי או מת? על ידי בדיקת הנשימות, שאם עוד מורגשות נשימות סמוך לחטמו (לאף), סימן הוא שעוד יש בו חיות, כמו שנאמר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", אבל אם אנו רואים שאינו נושם כבר, סימן הוא שכבר מת, ואין מחללים עליו את השבת. וכן פסקו הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סי' שכט).
ומבואר בדברי הפוסקים האחרונים, הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל, והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זלה"ה, ומרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, כי דין זה שייך דוקא באדם שנפגע כל כך תחת המפולת, עד שאין ספק שלא נוכל להחיותו בשום אופן, אבל כל שעוד יש סיכוי להחיותו באמצעות הנשמה מלאכותית ומכת חשמל וכיוצא בזה, בודאי שאנו מחוייבים לחלל עליו את השבת, כל שעוד יש סיכוי להחיותו.
והנה נודע מאמר חז"ל בגמרא במסכת יומא (פה:), שהטעם שאנו מחוייבים לחלל את השבת על מי שנשקפת סכנה לחייו, הוא מפני שכדאי הדבר לחלל עליו שבת אחת, בכדי שישמור שבתות הרבה. ואם כן לכאורה משמע, שכל מה שאנו מצווים לחלל שבת על חולה, זהו דוקא במי שיש תקוה שיוכל לחיות עוד זמן ארוך, שיוכל לשמור שבת, אבל מי שהדבר ברור שגם אם יחיה, לא יוכל לחיות אלא זמן קצר, או שיהיה מחוסר הכרה, אין לחלל עליו את השבת, הואיל ולא שייך בו טעם זה שישמור שבתות הרבה.
אולם באמת אין הדבר כן, והסכמת הפוסקים שאף לצורך חיי שעה מחללים את השבת, ומה שאמרו בגמרא "חלל עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה," אין זה אלא להוספת טעם בלבד לענין חילול שבת על מי שיש בו סכנה, אבל לעולם אף אם הדבר ברור שלא יחיה אלא לפי שעה, חייבים לחלל עליו את השבת. ומרן הרב שליט"א האריך בזה בספרו לוית חן (עמ' קנ), והסביר דברי רבותינו בכמה אופנים, ואיך שיהיה להלכה יש לחלל שבת אף לצורך חיי שעה, ואף על הגוסס יש לחלל את השבת, הואיל ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואי אפשר לשער חשיבות חיי שעה של נפש מישראל, שבכל רגע שיהודי חי, עוד הוא יכול לזכות לחיי נצח, על ידי הרהור תשובה ומעשים טובים, וגם אין לשער גודל הזכות בסבל היסורים של כל אדם בעולם, שהם מזככים את האדם לקראת בואו לחיי העולם הבא.
