נחלקו רבותינו הראשונים אם מצוות צריכות כוונה או שמצוות אינן צריכות כוונה, כלומר: אדם הנטול לולב, אבל אינו מתכוין לשם מצות נטילת לולב. האם יצא ידי חובת המצוה או לא? דבר זה שנוי במחלוקת, שלדעת הפוסקים ש"מצות אינן צריכות כוונה", אדם זה יצא ידי חובתו. ואילו לדעת הפוסקים ש"מצוות צריכות כוונה", אדם זה לא יצא ידי חובתו, שהרי לא התכוין לשם מצוה.
וכן לדוגמא, אדם האוכל מצה בליל הסדר, ואינו מכוין למצות אכילת מצה, אלא אוכל כדי להשקיט את רעבונו. לדעת הסוברים שמצוות "אינן צריכות כוונה", אדם זה יצא ידי חובת אכילת מצה בליל פסח, שהרי קיים מצות בוראו ואכל מצה, ואילו לדעת הסוברים שמצוות "צריכות כוונה", אדם זה חייב לאכול שוב מצה בליל הסדר, מפני שהעדר הכוונה במצוה מעכב, וכאילו לא קיים המצוה כלל. ויש בנדון זה אריכות רבה בדברי הפוסקים הנוגעת לכמה ענינים.
ומרן השולחן ערוך (בסימן ס), פסק להלכה שמצוות צריכות כוונה. ועל פי דרכו כן היא דעת מרן רבינו הקדוש רבי עובדיה יוסף זצ"ל (הכ"מ), שמצוות צריכות כוונה, בין במצוות מן התורה ובין במצוות דרבנן, ואם עשה מצוה ולא כיון לקיימה, כגון שנטל לולב כדי להגביהו ולא כדי לקיים בו מצוה, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקיים המצוה, (אלא שאינו חוזר לברך על המצוה, מפני שיש כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", והרי יש מן הפוסקים שסוברים שאף שלא כיון יצא ידי חובתו, ואם כן אין לו לברך שנית).
ומן האמור אנו למדים לגבי אדם הקורא קריאת שמע, שצריך שיכוין בפירוש קודם הקריאה, שקורא בכדי לקיים מצות קריאת שמע. ואם לא עשה כן, לא יצא ידי חובתו.
ומלבד ענין זה, בקריאת שמע יש עוד חיוב נוסף, לכוין בפסוק הראשון להבין מה שמוציא בשפתיו, וכוונה זו היא תנאי הכרחי לקיום מצות קריאת שמע, כי בלא כוונה זו לא יצא ידי חובת קריאת שמע, וחייב לחזור לקרותה. ובהלכה הבאה בעזרת השם יבואר סדר הכוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע.
נוהגים לכסות את העינים ביד ימין בשעה שקוראים את הפסוק הראשון בקריאת שמע. והטעם העיקרי שעושים כן, הוא כדי לרכז את המחשבה בכוונה, שלא להסתכל בדברים אחרים המפריעים לכוונה.
