תשובה: שורש השאלה הוא מפני שאנו מאמינים כי השם יתברך הוא זן ומפרנס לכל בריותיו, ועל כן יש לדון אם יש לעשות ביטוח חיים, כי אין מעצור לה' מלהושיע, ובודאי על האדם לבטוח בה' שיזמן ליורשיו אחריו כל צרכם, ואם נגזר עליהם חלילה לחיות חיי צער, ממילא לא תועיל כל השתדלות בעניין, שהרי יתכן שיפסידו כל כספם, ולכן לכאורה אין כל הגיון בעשיית ביטוח שכזה, ולא עוד אלא שלכאורה נראה הדבר כחוסר ביטחון בה'. ועוד שלכאורה יש לחוש שהעושה ביטוח חיים, אשר נאמרים בו דברים שהם פורענות לאדם, כגון שאם ימות ישלמו כך וכך ליורשיו וכדומה, נחשב הדבר לפתיחת פה לשטן, העלולה להקדים פורענות על האדם.
כבר הזכרנו בהלכה הקודמת בעניין ההשתדלות על הפרנסה שרצון ה' יתברך הוא שעולמו יתנהל בדרך כלל על פי דרך הטבע, ואין דרכו לעשות ניסים ללא צורך. ואף לחסידיו אינו נוהג לעשות ניסים, אם לא לצורך גדול. ועל כן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאף על פי ששנינו במסכת סוטה (דף מח:) שדרכם של החסידים שאינם דואגים כלל את דאגת המחר, ואינם טורחים אלא לצורך מה שהם זקוקים לו לאותו יום, אבל מה שאינם זקוקים לו לאותו יום, הם בוטחים בה' שלמחרת יזמין להם דרך להשיג את לחמם ושאר צרכיהם, מכל מקום זהו דוקא לחסידים הבוטחים בה' יתברך בכל נפשם שיספק להם צרכיהם דבר יום ביומו, אבל שאר בני אדם רשאים לדאוג אף לממון שאינם זקוקים לו לאותו יום. אלא שאף שאר בני אדם מחויבים להאמין שה' יתברך הוא המספק צרכיהם, ואסור לאדם לחשוב שרק בזכות חכמתו וחריצותו הוא מצליח בעסקיו.
וכך כתב רבינו המאירי בחידושיו לספר משלי (פרק יט פסוק כא) שעל האדם לתת בטחונו בה' יתברך בכל עניניו, ולא יסמוך על השתדלותו וחריצותו לבד עד שיאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אלא ישתדל בזה (כלומר יעשה פעולות המביאות פרנסה לאדם, כגון שיעסוק באיזו מלאכה), ויתלה בטחונו בה' יתברך, ולא שימנע ממנו ההשתדלות (כלומר שלא יבא מתוך בטחונו בה' להתבטל מכל מלאכה ולקוות שה' ישלח לו פרנסתו באיזו דרך שאינה טבעית) כי בכל הדברים (אף בענינים גשמיים) הזריזות משובחת והעצלות מגונה, אלא עם השתדלותו ישים בטחונו בה' יתברך ויתלה בו הצלחתו, וכמו שנאמר, "פן תאמר בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
ולכן כתב מרן הרב זצ"ל, שאף המבטח את עצמו בפוליסת ביטוח, אינו עובר על שום חשש איסור מן הדין, כיון שסוף כל סוף הוא מאמין שהכל מתנהל על פי השגחת ה' יתברך, ואין פעולתו בזה, אלא בגדר השתדלות ככל עסקיו לצורך פרנסתו.
וכן מבואר בתוספות במסכת בבא קמא (דף ע: בדיבור המתחיל תשיך) בשם רבינו תם, שדנו באיסור להלוות בריבית, שליהודי אסור להלוות בריבית מן התורה, אבל להלוות לגויים בריבית מותר, אלא שחכמים גזרו איסור אף בריבית לגוי, כדי שלא ילמדו ישראל ממעשיהם של הגויים. וכתבו התוספות, שבזמנם יש להקל להלוות בריבית לגויים, מפני שהיו חיים בין הגויים, ולא היתה לישראל שום אפשרות אחרת להתפרנס, אלא על ידי שיהיו נושאים ונותנים וסוחרים עם הגויים, ובפרט שהיו היהודים צריכים לשלם מיסים גבוהים למלך ולשרים, לכן אף כשהיו סוחרים עם הגויים לא היו מתפרנסים בדרך כלל אלא לקיום נפשם, ולפיכך כתבו התוספות, שיש להקל בזמנים הללו להלוות בריבית לגויים. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך יורה דעה (סימן קנט). ומשמע מדבריהם שאין לחוש בזה משום חוסר ביטחון בה', שהרי התירו מתוך הדחק להלוות בריבית לגוי כדי להתפרנס, ולא אמרו שאדם חייב לקוות לישועת ה' באופן שאינו הולך עם דרך הטבע בכללית בעולם. אלא כל השתדלות בעניניו הגשמיים של האדם שהיא דרך בני אדם, היא ההנהגה הראויה, וכך חפץ ה' שיתנהל עולמו, ובכלל זה גם עניין הביטוח.
וכן פסקו עוד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים, ומהם בשו"ת לחם שלמה, שנשאל גם כן אם אין בעשיית ביטוח חשש משום פתיחת פה לשטן, (שהלא בפוליסה כתוב "שאם חס ושלום ימות" וכדומה מענינים שאין להזכירם סתם), והשיב שאין בזה שום חשש כלל, שהרי הריב"ש כתב (בסימן קיד) שמותר לאדם בריא להכין לעצמו קבר ותכריכים, והוכיח כן מהגמרא, והוסיף עוד, שדודו הגאון רבי נפתלי זצ"ל, עשה בעצמו ביטוח חיים, ואילו היה בזה איזה נדנוד עבירה, לא היה עושה כן בעד כל הון שבעולם.
בסיכום, מותר לאדם לבטח עצמו בביטוח חיים, ובלבד שהכל יעשה על פי ההלכה על יסוד תורתינו הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
