מדברי הרה"ג יעקב ששון שליט"א, נכד מרן זצ"ל, עורך הלכה יומית
נאמר בפרשת השבוע: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן". כלומר, ארור אדם, שיטעה אדם עיור, ויגרום לו לטעות בדרך. ולכאורה יש להתבונן, כי בפרשת השבוע, לא נאמרו מצוות כמו זו, אלא מצוות יותר כלליות, ומדוע מצא ה' יתברך לנכון להזהיר על דבר מסויים כל כך, על הטעיית העיור בדרך?
התשובה לכך, מבוארת בדברי רבותינו. חכמינו זכרונם לברכה, במדרש תהלים (מזמור קמו) אמרו:
אין צער גדול ואין יסורין גדולים וקשים כעיורון עינים, למה הדבר דומה? למי שהיה מעביר משאות של גמלים ושל חמורים טעונין (שהם מלאים במשאות) ועוברין בדרך, נתנו על אחד מהם משאוי שוה לכלם, (כלומר, על אחד הגמלים שמו משא, שהוא כבד כמו המשאות האחרים), ועוד טענו מזונותיהן של כולם על אחד מהם. כלומר, הוסיפו על משאו של אותו גמל, עוד משא כבד מאד. והיה בעל השיירה מזהיר על אותו גמל, ואומר, הזהרו בו! כי הוא לא נושא עליו רק תבן וקש, אלא אני יודע שהעמסנו עליו משא כבד מאד.
נכנסו למדינה, ובאו להתיר את המשאות מן הבהמות. אמר להן בעל הבית, מהגמל הזה התירו תחלה! כי טענתי עליו משא כבד יותר מכולן! כך הקדוש ברוך הוא, מצוה שלא לצער את העיורים, כי אין יסורין (יסורים, צער), גדולים יותר מאדם שהוא עיור. ולכן נאמר: "ארור משגה עור בדרך". וכן לעתיד לבוא, כשיבא הקדוש ברוך הוא לרפא את כל החולים בעולם, הוא אינו מרפא תחלה, אלא את העיורים, שנאמר: "ה' פוקח עורים".
אך ממשיך המדרש ואומר: ומי הן העיורים? מי נקרא עיור? אלו הדורות האחרונים, שהולכים בתורה כמו עיורים, וכמו שנאמר: "נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר" (ישעיה נט י), שכל האנשים בדורותינו, קוראים בדברי תורה, אך אינם יודעים מה הן קוראים, אבל לעתיד לבוא, יקויים הפסוק: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים".
נמצא שבדורינו, אנו נחשבים כמו עיורים המגששים באפלה.
אמנם בספרים (ויאמר אברהם) הובא משל:
אדם אחד, היה הולך בדרך, ונתאחר מעט, והיתה בידו מרגלית יקרה ונפלה מידיו ואבדה לו, והוא לא מצא אותה, כי החשיך. החליט לישון על אם הדרך, ובבוקר יחפש את המרגלית. והנה הזדמן, ובאותו מקום היה הולך אדם אחר, ואף הוא איבד את דרכו ואבד לו חפץ יקר, ואף הוא החליט לישון על עץ סמוך.
בלילה, באו קרוביו של האדם הראשון, והחלו מחפשים אחריו עם עששיות, עד שמצאוהו, וקראו אליו והוא לא ענה מפני שהיה ישן בחוזקה.
בבוקר, הוא החל זועק, כי קר לו, וכל בשרו נעשה חידודין חידודין מחמת הקור. אמר לו האדם השני: ראה, כי אתה גרמת לעצמך את הרעה, שאם היית מתעורר בלילה לקול קריאת קרוביך, לא היית מצטנן, ובעזרת העששיות שלהם היינו מוצאים את חפצינו!
והנמשל על זה: כי כמה פעמים שלח ה' את נביאיו ושליחיו לעורר את ישראל להתעורר מתרדמתם, כי חפץ ה' לפקוד אותנו מכבר ולהשיבינו אליו, וכמו שאומרים, ש"אלול" ראשי תיבות, "אני לדודי ודודי לי". אבל אנו לא שמנו לב להתעורר ונותרנו כעיורים. וע"ז אומר הנביא, "קומי אורי כי בא אורך". כי בא זמן הגאולה! ואנחנו עוד ישנים ולא מתעוררים! וקול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי! יונתי תמתי! אך אנו משיבים מפני העצלות: פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה". ודודי שלח ידו מן החור, מנסה לפתוח את הדלת, אך שוב, עד שאנו נזכרים, כבר חולף זמן התשובה, ודודי חמק עבר.
יש להתבונן! אנו ישנים בתרדמת העולם הזה! הנביא צווח ואומר: "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים", זה נכון על הגויים, הם יושבים בחושך, אך על ישראל נאמר: "וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה".
ושנתעורר בתשובה, אז יקויים בנו גם המשך הפסוק: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ", כלומר, גם הגויים יהיו הולכים לאורינו, כי גם הם צריכים להיות מתוקנים על ידי ישראל.
ושמעתי ממרן הסבא זצ"ל, בשנת התשס"ב, שראה חזיון בחלומו, והוא בכותל המערבי, ושם פגש את מלך המשיח, ושאל אותו, מדוע אינך בא לגאול את ישראל? השיב לו המשיח: יש עוד מליון ילדים שלא יודעים שמע ישראל! ישובו עוד ועוד בתשובה, ואז אוכל לבוא!
אם כן, מזומנים אנו וקרובים לאור עולם, ועלינו לשוב בתשובה, נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'!
שבת שלום!
