ביארנו לפני כמה שנים, את החיוב המוטל על כל אדם לעשות מעקה בגג ביתו, כדי שלא יפול משם הוא או אדם אחר.
לאחר שביאר הרמב"ם את מצות התורה לעשות מעקה, כתב עוד (בפי"א מהלכות שמירת הנפש) בזו הלשון:
"וְכֵן כָּל מִכְשׁוֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, מִצְוַת עֲשֵׂה לְהָסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמָר "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאִם לֹא הֵסִיר, וְהִנִּיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְּבִיאִין לִידֵי סַכָּנָה, בִּטַּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְעָבַר עַל "לֹא-תָשִׂים דָּמִים".
ומבואר בדברי הרמב"ם שכל דבר שיש בו סכנה, כגון אדם שמניח מכשול בחצרו, שיוכל אדם להכשל וליפול שם, או מניח סולם רעוע בביתו, שמי שיעלה עליו יוכל ליפול, וכן כל כיוצא בזה, כל אלה אסורים מן התורה, שציותה שיזהר אדם שלא ישים דבר שמביא לידי שפיכות דמים בביתו או באחריותו. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן תכז סעיף ח).
ולפיכך כתב מורינו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, (ילקו"י שובע שמחות ח"ב עמ' שצה), כי אין להשאיר חוט חשמל חשוף בחצר הבית, שמא יגע בו אדם ויתחשמל חס ושלום. וכן ישמר אדם שלא להעמיד גדר רעועה בחצרו.
ומכאן יש ללמוד גם שמי שיש לו תקע פתוח בביתו, (שהכסוי נפל ממנו), חובה עליו לכסותו, פן יגע בו אדם או ילד, ויתחשמל חס ושלום.
ובכלל זה כתבו אחרוני דורינו, הגאונים רבי יצחק וייס זצ"ל ורבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל, (הובאו בילקוט יוסף שם עמוד שצו), כי חובה על האדם להזהר בנסיעה במכוניתו שלא יסע במהירות מסוכנת, וכן עליו להקפיד על תקינות בלמי המכונית וכדומה, שלא יביא את עצמו ואת האחרים לידי סכנה חס ושלום.
ומי שמחמת רצונו לחסוך בכספו, אינו נזהר לתקן את בלמי הרכב כראוי, הרי זה מתחייב בנפשו. ואם חס ושלום יארע איזה אסון מחמת כן, הרי שבעולם העליון ידרשו מידיו את דמם של הנהרגים.
וכן מי שמחנה מכוניתו בסמוך למעבר חצייה, וגורם בכך סכנה לחוצים, כי נהגי המכוניות החולפות לא יבחינו בהם, הרי זה עובר על מה שנאמר לא תשים דמים בביתך, ואפילו אם לא נגרמה סכנה מחמת מעשיו, הרי זה עובר על מצוה מן התורה.
ובכלל הדברים יש לציין, כי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, לא היתה דעתו נוחה כלל מאותם הנוסעים באופנוע מהיר, כי נסיעה זו היא בחזקת סכנה, ואף על פי שיש צורך בדבר, היה מייעץ להמנע מנסיעה כזו לגמרי.
וזכור לנו, כי פעם הגיעו כמה עשרות מתנדבים מארגון "הצלה", שהיו רכובים על אופנועים. וכשישבו לפני מרן זצ"ל, ביקשו המארגנים שמרן ישא דברים בחשיבות מצוות הצלת נפשות שהם עסוקים בה. ומרן זצ"ל דיבר דוקא על ענין הנסיעה באופנוע, והפציר בהם להתרחק כמה שניתן מנסיעות בכלי זה, והזהירם לבל יסעו במהירות מסוכנת, כדי שלא יסתכנו בשעה שהם חפצים להציל נפשות אחרים.
