ביארנו, שמצוה על כל אדם מישראל, אנשים ונשים, לשלוח ביום פורים לכל הפחות שתי מנות איש לרעהו, וכן אשה לרעותה.
משלוח מנות בלילה
כתב רבינו הרא"ש (פ"א דמגילה ס"ו), בשם רבינו תם, שיש לקיים את מצות משלוח מנות, דוקא ביום פורים, ולא בלילה. והטעם לדבר, כי ביום הוא עיקר פרסום נס של פורים, וכמו שביאר הלבוש, שביום הפורים מקיימים מצות סעודת פורים, ואז שייך ומתאים לקיים גם את מצות משלוח מנות. ויש עוד טעמים לדין זה בדברי הפוסקים.
ולכן, מי ששלח מנות לחבירו בליל פורים, לא יצא בזה ידי חובת מצות משלוח מנות, ועליו לחזור ולשלוח שוב מנות, ביום הפורים עצמו. אבל אינו חייב לשלוח דוקא לאותו אדם שקיבל כבר מנות בלילה, אלא רשאי לשלוח לאדם אחר.
וכן יש אנשים, שרצונם לשלוח מנות להרבה אנשים, ומאחר וביום פורים הזמן דחוק ביותר, מעדיפים ללכת בליל פורים ולתת לאחד ממכריהם משלוח מנות. והדין הוא, שכמובן אין איסור בדבר, אך לא יוצאים בזה ידי חובת המצוה, ויש להקפיד לשלוח לכל הפחות שתי מנות ביום הפורים עצמו.
האם "משקה" נחשב למנה
כפי שביארנו, יש לשלוח לכל הפחות שתי מנות, כלומר, שני מיני מאכל, בתורת "משלוח מנות". ולכן, מי ששלח לדוגמא, בשר יקר מאד לחבירו, ולא צירף עמו מאכל נוסף, לא יצא ידי חובת המצוה.
ובגמרא במסכת מגילה (ז.) משמע, שמי ששלח לחבירו בשר ובקבוק יין, יצא ידי חובת המצוה, כי היין, גם הוא נחשב ל"מנה", אף על פי שאינו מאכל, אלא משקה. וכן פסק התרומת הדשן (סימן קיא) והרבה מרבותינו האחרונים. וכן פסק מרן רבינו זצ"ל.
פת ותבשיל
כתב בספר כף החיים (סימן תרצה), שיוצאים ידי חובת משלוח מנות, גם בשליחת פת לחם עם תבשיל. ואף שיש חולקים בזה, ואומרים שאין בפת לחם סימן לידידות ואהבה, כי זהו המאכל הבסיסי ביותר, מכל מקום העיקר להלכה כדעת הכף החיים, ובפרט בפת לחם מיוחדת, שיש בה סימן לאהבה וידידות, ומרבה שלום בעולם. ולכן אותם ששולחים משלוח מנות, עם לחמניה וסלט וכדומה, יוצאים בזה ידי חובת המצוה.
המנהג בזמנינו
העירו הפוסקים, שאף על פי שבדורות הקודמים היו רגילים לשלוח מיני מאכל מיוחדים, שמתאימים לסעודת פורים, בזמנינו נהגו לשלוח מיני מתיקה, כמו שוקולד וכדומה, ויוצאים בזה ידי חובת המצוה. וכן פסק הגאון רבי חיים בנבנשתי בספר כנסת הגדולה (בשכנה"ג סי' תרצה), ועוד. ויש אומרים שכדאי לתת לכל הפחות משלוח אחד עם מיני מאכלים שנאכלים בסעודה ממש.
