עומדים אנו ביום האזכרה העשירי מפטירתו של מרן הסבא, רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, לכן נאמר דברים לזכרו ולעלוי נשמתו.
מרן זצ"ל, מאז היותו צעיר מאד, החל נושא שיעורים בפני קהל ועדה. בשיעורים הוא ראה חשיבות עצומה, ואמנם באמצעותם זכה להקים דור שלם של תלמידים, שאת בניהם ואת בנותיהם חינכו על מבועי התורה, וכך קם דור חדש בישראל, דור אשר ידע את אלוקיו.
תלמידיו של מרן זצ"ל באותם הימים, היו מעריצים אותו ללא גבול. אך לא רק בפיהם של תלמידיו ששתו בצמא את דבריו היה נערץ, אלא אף בקרב גדולי אותו דור, שהיו באמת עצומים בתורה וביראה, היה שמו נשא לשבח ותהילה.
סיפר הרב רבי מרדכי דוד לודמיר זצ"ל, (יושב ראש "תורה ויהדות לעם"), שהיה ממקורביו של הגאון רבי דב בעריש ויינדפלד מטשיבין (הרב מטשיבין), כי פעם אחת, לפני למעלה משישים שנה, נכנס לביתו של הרב מטשיבין, וראה שעל שלחנו היה מונח אחד מספרי "יביע אומר" של מרן זצ"ל. אמר רבי מרדכי לרב מטשיבין: "נראה כי הרב עובדיה יוסף הולך להיות אחד מגדולי הדור", דפק הגאון מטשיבין על שלחנו ונענה: "אני אומר שכבר היום הוא מגדולי הדור"!
גם באחרית ימיו, היה מרן זצ"ל נושא דברים בפני הציבור, גם כאשר הדבר היה קשה לו מאד, וכפי שפעם אמר לי לאחר שנשא דברים: "ראית, דיברתי בכל הכוחות שנותרו לי". ותמיד, כל ימיו, היה מקפיד על כך שהשיעורים שלו יופנו אל הציבור, כלומר, לא רצה מרן זצ"ל להראות חריפות או בקיאות בשיעוריו באופן מכוון, אלא אך ורק להשפיע על הלבבות, ללמד תורה כדי שהיא תפרה ותרבה בכל ישראל.
מעשה היה, שהוזמן מרן לכנס דיינים. לכנס כזה, בהשתתפות מרן, הגיעו כמובן כל גדולי הדיינים, תלמידי חכמים מופלגים בתורה, אשר ציפו לשמוע ממרן שיעור עמוק באחד הנושאים המונחים לפתחיהם.
להפתעת כולם, כאשר הגיע מרן, החל לשאת דברים פשוטים מאד, הראויים ממש כדי לקרב רחוקים, השיעור הכיל בתוכו דברי מוסר, משלים ומעשיות, כאשר כל הקהל שהתכנס, עמד תמה, הכיצד, מגיע רבן של כל ישראל ומדבר בפני תלמידי חכמים ותיקים, כפי שמדברים בפני המון העם?
כאשר פנה מרן לצאת מן האולם, נגש אליו אחד המארגנים, אזר אומץ ושאל את מרן: "כבוד הרב, למה ככה"? "מדוע כבוד הרב לא נתן שיעור שראוי לקהל שהוזמן לכנס"?
הביט בו מרן זצ"ל בעיניו הטהורות והשיב לו בלחש: "ראיתי שיש כאן צלם"! מרן ראה, שבין כל הרבנים, עומד לו אדם, שנראה רחוק מהתורה, והוא מצלם את האירוע. חשב מרן, מה חשוב יותר? לומר דברי תורה עמוקים, בפני הרבנים, או שמא עדיף לחזק את אותו אדם יחיד שרחוק לגמרי מן התורה? החליט מרן, יהיה מה שיהיה, מוטב להשפיע על אותו אדם אומלל, שלא זכה לאורה של תורה, ושאר הציבור, ישמעו, ויחשבו מה שירצו!
את שיעורו האחרון נשא כמדומני, במוצאי שבת י"א באלול שנת תשע"ג, והמשפט האחרון שאמר בשם חז"ל, עוד חקוק על לבבות שומעיו, משפט שיש בו כדי לתאר את כל חייו של מרן. כך אמר מרן זצ"ל:
"אַשְׁרֵי מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, גָדַל בְּשֵׁם טוֹב, וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם".
משפט זה כולל בתוכו את כל עבודתו הגדולה של מרן זצ"ל, את עבודתו בחייו ואת צוואתו לאחר פטירתו, "אין לנו שיור אלא התורה הזאת"! בכל הדורות, אך בפרט בדורינו אנו, העוגן היחידי שיש בידינו כדי לשמר את גחלת ישראל עד ביאת המשיח, הרי זה עסק התורה הקדושה כמה שיותר, לימוד התורה על פי מסורתינו המקודשת מדורי דורות, הוא הדבר החשוב, היקר והנאצל מכל.
שקידתו של מרן זצ"ל בתורה, היתה בלי גבול ממש. אספר מעשה אחד לדוגמא:
סיפר אחד מגדולי ראשי הישיבות (האשכנזים), שהוא גאון בתורה וביראה, כי בשנות בסוף שנות הכ' (שנות השישים), היה גר בתל אביב. ובאותה תקופה הגיע מרן זצ"ל להתגורר בתל אביב, לאחר שקיבל עליו את משרת הרבנות הראשית בעיר. לא היתה היכרות מיוחדת בין מרן זצ"ל לבין אותו ראש ישיבה, וכך חלפו הימים, עד שנתמנה מרן כראשון לציון וחזר לגור בירושלים.
והנה, כך סיפר ראש הישיבה, לילה אחד, והיה זה בסמוך לראש השנה שנת התשל"ג (1972), אירעה הפסקת חשמל בבניני המגורים בשכונתינו. כאשר חזרתי מבית המדרש לביתי בשעה אחת עשרה בלילה, צעדתי ברגל על פני רחוב שדרות רוטשילד, ושם הבחנתי ברב עובדיה יוסף, כשהוא עומד תחת מנורת רחוב, ולומד מתוך ספר.
סבור הייתי, כי הרב הוצרך לעיין באיזה דבר, ואך טבעי ומתאים הדבר, ששקדן כמותו לא יתעצל, אלא ירד לרחוב ויעיין תחת מנורת הרחוב. אולם מה רבה תדהמתי, כאשר השכמתי לפנות בוקר לאמירת "סליחות", וראיתי שעדיין הוא עומד ומעיין בספר תחת אותה מנורה, כאשר אינו שם לב כלל למה שמתרחש מסביבו!
עובדה זו, היא אחת מיני אלף, המעידות על שקידתו הנוראה של מרן זצ"ל על דלתות התורה. מרן זצ"ל בשקידתו ובקדושת התורה שהתקדש בה, זכה שיהיו דבריו נשמעים ברבים באופן פלאי ממש, רק מתוך כך שהיה הוא עצמו כולו ספוג בתורה וביראת שמים, זכה לכך שכבר בהיותו כבן עשרים וחמש שנים, היו כמאה בעלי בתים, טייחים וסיידים, חופרי בארות חוטבי עצים ושואבי מים, מגיעים בכל ערב לשמוע את שיעורו במשך כמה שעות! מכחם של אותם בעלי בתים, זקפה יהדות ספרד מחדש את קומתה בארץ ישראל, כאשר בניהם ובני בניהם הם היסוד הראשוני לרוב ככל עולם התורה שאנו רואים בזמנינו!
באותם ימים, כבוד התורה היה כמעט בשפל המדרגה, היו אלה ימים קשים, ראשית ימי המדינה שקמה, שעה שהיתה התורה משתכחת מישראל וכבודה ירד מטה מטה, בכל זאת הרגיש כל אשר חסה בצלו של מרן זצ"ל, כי אין לך אדם שלם ומוצלח ומכובד יותר מן התלמיד חכם, וכי עסק התורה בדביקות בה', הוא האושר המאושר בכל מיני אשור, שאין למעלה ממנו אושר דומה לו אפילו במקצת. גם היה הדבר ברור לכל, כי אין לך הפסד גדול יותר, מעניות הדעת בתורה הקדושה, ואין ספק שמרן זצ"ל זכה להשפעה הכבירה על הציבור, אך ורק מתוך כך שהיה בעצמו מלא וגדוש בגדלות התורה, בקדושה וטהרה. (כתבנו הרבה אודות מרן זצ"ל, בספרים שזכינו להוציא לאור, "אביר הרועים" שלושה חלקים).
עלינו להתחזק מן הדברים, ולשים אל לבינו, אשרינו שזכינו לחיות בדורו של אדם גדול כזה, וליהנות מאורו הגדול, שעוד יאיר ויזרח עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
