שאלה: האם זה נכון שמי שהרביץ לחבר שלו, לא יכול להצטרף למנין אפילו אם הוא חוזר בתשובה?
תשובה: בגמרא במסכת סנהדרין (נח:) אמרו רבותינו, כל המרים יד על חבירו נקרא רשע. ואיסור גדול הוא לאדם להכות את חבירו.
וכתב רבינו הרמ"א בהגהת השלחן ערוך (חלק חושן משפט סימן תכ סעיף א), בזו הלשון: "יש אומרים שיש חרם קדמונים באדם המכה לחבירו, וצריכין להתיר לו כדי לצרפו למנין עשרה".
כלומר, חמורה הכאת חבירו עד כדי כך, שהחרימו רבותינו הקדמונים את מי שיכה את חבירו, שיחול עליו דין "חרם", והמשמעות המיידית שיוצאת מדין זה היא, שמי שהכה את חבירו, אי אפשר לצרפו למנין עשרה בבית הכנסת.
ואם אותו אדם שהכה את חבירו מעוניין להתייצב בפני בית הדין שידונו אותו על מעשיו, כתב הרמ"א (שם), שמיד מתירין לו. כלומר, מאחר ומקבל עליו את דיני התורה, מיד יש להתיר לו את החרם, ומותר יהיה לצרפו למנין. וזאת אפילו אם האדם המוכה אינו מסכים לכך. וכן כתבו עוד מגדולי הפוסקים, ובכללם רבינו חיים בנבינישתי בספר כנסת הגדולה (הגה"ט אות יב, ובשו"ת בעי חיי ח"א סימן רלה ד"ה ואפילו להחולקים). וכן פסק בספר ערוך השלחן (סעיף ב).
ונשאל בזה ידידינו הגאון רבי גד יזדי שליט"א, לגבי אדם שהכה את חבירו בדרך צחוק, שהכה על גבו וכדומה, כפי שנוהגים לצערינו בכמה מקומות, והשיב שבמקרה כזה לפעמים אין בדבר איסור, ובודאי שאדם כזה אינו מוחרם, וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות חובל ומזיק ה"א).
אמנם למעשה הוסיף הרה"ג המשיב, שאפילו לגבי מי שהכה ממש, כתב הגאון רבינו יוסף חיים, בעל בן איש חי, בספרו שו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סוף סי' יא) בשם הגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (יו"ד סי' שלד ס"ק יח) שאם המכה אינו רוצה לקבל עליו את הדין, אין מתירין לו ואין לצרפו למנין עשרה אף על פי שלא נידוהו, והוא ברור. אך הוסיף על כך רבינו יוסף חיים וכתב: "והנה דבר זה שכיח הרבה, ולא ראינו שחכמי הדור בכל מקום ומקום חוששין לדבר זה, לעשות התרה למכה את חבירו כדי לצרפו לעשרה, והנה ודאי, התרת נדרים וחרמות אשר נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות קודם חודש אלול, וגם בערב ראש חדש אלול, וערב ראש השנה וערב יום הכפורים, תועיל לזה, והמתירים מתכוונים לדבר זה ולכיוצא בו. גם בודאי שזה החרם של הקדמונים באדם המכה את חבירו, רוב ככל הצבור אין יודעים ומכירים בו". עד כאן דבריו.
והסיק מזה למעשה, שאם אדם חזר בתשובה, יש לסמוך על התרת נדרים שעושים בערב ראש השנה ויום הכפורים ומותר לצרפו למנין עשרה. אך כמובן שעליו לאחר מכן לרצות את חבירו ולבקש את סליחתו.
והביא עוד בשם רבותינו האחרונים, לגבי מקרה שאדם כזה עלה כשליח ציבור, ואי אפשר למנוע ממנו לעלות כשליח ציבור, שאפשר לענות אמן אחר ברכותיו. (ועיין בשו"ת חתם סופר (חחו"מ סי' קפב), ובערוך השלחן שם).
כאשר אדם מבקש את סליחתו של חבירו, לא יהיה חבירו קפדן, אלא יהיה נוח לסלוח, ולא יקפיד. ובפרט כאשר חבירו לא התכוון ברצינות למעשיו.
ומעשה היה בישיבה בכפר סבא, שם היה הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל ראש הישיבה. פעם אחת, כמה דקות לפני תחילת השיעור, אחד הבחורים עמד עדיין מחוץ לחדר השיעורים. חבירו שחמד לצון, החליט לנעול בפניו את דלת חדר השיעורים, כדי שהבחור לא יוכל להכנס. והנה ראש הישיבה בעצמו הקדים מעט ובא להכנס לחדר השיעורים, והנה הוא רואה את הדלת נעולה. הבחור שעמד בחוץ, לחש לחבירו שעומד בפנים, "פתח מהר, רבי אהרן לייב כאן", אך חבירו היה משוכנע שאין זו האמת, רק שהבחור שבחוץ רוצה לגרום לו לפתוח את הדלת. וכך עמד הגאון יחד עם הבחור שנותר בחוץ, במשך דקות ארוכות ולא יכול היה להכנס לחדר השיעורים.
לאחר כמה דקות, הבין הבחור שנעל את הדלת, כי יתכן ובאמת ראש הישיבה הגיע. לכן מיהר לפתוח את הדלת. מה עשה ראש הישיבה? סובב מיד את פניו, כדי שלא יראה מי הוא הבחור שנעל את הדלת, כדי שלא לביישו ולצערו. זכותו תגן עלינו אמן.
