מחר (מהלילה, מוצאי יום חמישי), יחול יום האזכרה השישי לפטירתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, ולכן נדבר בענין זה.
אחד מגדולי ישראל לפני כמאתיים שנה, היה הגאון מפלאצק, רבי אריה לייב צינץ זצ"ל, המכונה "מהרא"ל צינץ". אותו גאון, זכה להכיר את גדול הדור, רבי יחזקאל לנדאו, מחבר הספרים "נודע ביהודה" ו"ציון לנפש חיה". לאחר פטירת הנודע ביהודה, הספידו מהרא"ל צינץ. בתחילת דבריו הזכיר את דברי רבותינו במסכת עירובין (יג:): "אמר רבי יהודה, מה שגרם לי שאני מחודד יותר מחברי, הוא משום שראיתי את רבי מאיר שהייתי יושב מאחוריו, ואילו הייתי רואה את רבי מאיר מלפניו, הייתי מחודד יותר". והסביר מהרא"ל צינץ את כוונת רבי יהודה, במה שאמר שראה את רבי מאיר "מאחוריו" ולא "מלפניו". שהכוונה בזה, שרבי יהודה ראה את רבי מאיר באחרית ימיו, כשהיה כבר זקן וחלש, ואילו היה רואה את רבי מאיר בצעירותו כשהיה בתוקף כוחו, הרי שאז היה מחודד יותר.
כאשר באים לדבר על מרן רבינו זצ"ל, מפורסמים המעשים על גאונותו בתורה ובקיאותו שלא היה לה אח וריע, ידועים הדברים כמה היה מסור לעם ישראל, עד שזכה למה שלא זכו אחרים, להאיר את יהדות ספרד באור גדול. וכן על זה הדרך. כל זה היה נגלה לעיני העולם כולו בימי זקנתו של מרן זצ"ל. מה שפחות ידוע ומפורסם, הם דוקא הדברים שיכולים ללמד אותנו, איך זכה מרן זצ"ל להגיע למעלות הגדולות הללו? איך יתכן שאדם אחד פעל בימי חייו פעולות נשגבות שמאה רבנים לא היו מסוגלים לפעול?
תשובה מסויימת לכך יכולה להלמד מתוך דבריו של מרן זצ"ל בהיותו ילד בן שתים עשרה שנים. וכך הוא כותב (בכתב יד בימי ילדותו) באחת מדרשותיו אשר נשא לפני חבריו, שהתכנסו יחדיו לדרוש בכל שבת זה בפני זה:
ובכן רבותי! חובה קדושה מוטלת עלינו כל אחד ואחד מאתנו גדול וקטן, לזכות את הרבים, ואם נראה ילדים שנוכל להשפיע עליהם להכנס לחברתינו, כל אחד ואחד ישתדל כפי יכולתו שלא על מנת לקבל פרס! אלו דברי מרן זצ"ל. (את צילום כתב ידו, הדפסנו בספר אביר הרועים חלק שני).
ועתה נתבונן, מרן זצ"ל היה ילד פלאי. עוד בהיותו כבן שש שנים, היה לומד במשך שעות תנ"ך עם פירוש "תורה תמימה". בהיותו כבן שבע שנים כבר היה קורא בתנ"ך עם טעמי המקרא, שנה לאחר מכן כבר היה עוסק רוב הזמן בלימוד גמרא, עד שקרוב לגיל ארבע עשרה כבר סיים את התלמוד ובגיל חמש עשרה היה בקי בו.
ילד כזה, אמור להתפאר בחכמתו, להראות לכולם, ראו כמה גדול אני בתורה!, ובודאי שמצד טבעו, לא ירצה להשוות את עצמו לחבריו, ולנסות לפעול כדי שכל הילדים יהיו כמותו.
אך מרן זצ"ל, מקטנותו, נהג בטובת עין, וכל חפצו ומגמתו היו להתעלות מעל האינטרס שלו. האינטרס היחידי שעמד אל מול עיניו, הוא לעשות את רצון ה'. ולכן כבר אז, הוא החל לזרוע זרעים קטנים, מתוך תקוה שיוכל להשיב את עטרת יהדות ספרד ליושנה. להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר נשמה לישראל.
כשהיה מרן זצ"ל בן שש שנים, והיה לומד בתלמוד תורה "בני ציון" בירושלים, היתה העניות מצויה בירושלים, וסדר ברכת המזון לא היה מצוי ביד כל אחד ואחד. לכן היה מרן זצ"ל אוסף בעצמו פיסות נייר מן הבא בידו, והיה רושם עליהם נוסח ברכת המזון בכתב אשורי נאה ומהודר לחלקו בין חבריו, וכך היה מעוררם לברך ברכת המזון מתוך הנוסח שכתב עבורם.
כשהיה מרן זצ"ל בחור צעיר לימים, רדפוהו כמה נערים מחמת קנאה, כמנהג הילדים, שקינאו בו כשראו את הצלחתו המזהירה. לכן לעתים מזומנות סובבו לו כל מיני צער וצחוק שהיה בידם. ופעם אחד הנערים בפחזותו, נכנס לחדרו של מרן זצ"ל, ומילא את נעליו היחידות במים וטיט, כדי שמרן יתעכב ולא יוכל ללכת לבית המדרש. כאשר השכים מרן זצ"ל ומצא את נעליו רטובות, מה עשה? לא התעכב כלל, ובזריזות לקח כמה זוגות גרביים ולבשם זו על גבי זו, ומיהר בדרכו לבית המדרש.
בכל זמן, גם בזמנים קשים ומורכבים, מרן זצ"ל לא נתן לדברים להכהות את רוחו האיתנה, תמיד שם פניו כחלמיש עבור מגמתו הקדושה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. בימים בהם היה נצור בביתו במשך כמה חודשים מפני אויביו (בסוף ימי שהותו בקהיר), כשהוא מדוכא מחוסר יכולתו לתקן את מצבם הרוחני של בני הקהלה במצרים, למד בעיון את כל מסכת כתובות. בזמנים בהם היה חולה וחלש, היה מתאמץ בכל כוחו כדי להוסיף ולדרוש עוד ועוד בפני השומעים, וכפי שאמר לנו פעם לאחר דרשה כשהוא בקושי נושם: "אני מדבר בכל הכוחות".
בתפלות הימים הנוראים שעברו רק לא מזמן, אמרנו: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". רצונו של יהודי צריך להיות, שגם שאר היהודים יצטרפו כאגודה אחת לאותם שעושים את רצון ה' בלבב שלם. עלינו לזכור את הנהגתו המיוחדת של מרן זצ"ל, שיצא ממסגרתו כדי לקרב אחרים לתורה, שעם כל גדולתו ושקידתו בתורה, היה תמיד דואג לעם ישראל, להטיב להם בגשמיות, אך בעיקר, ברוחניות.
יש לדעת, כי הסיבה שכולנו אהבנו כל כך את מרן זצ"ל, ושדבריו נגעו לרבים מאד, וקרוב למליון בני אדם ביכו בהלוייתו, אינה משום טעם גשמי, אלא מפני שנשמות עם ישראל נמשכות מטבען אל הטובה והברכה, אל התורה והקדושה. לכן מרן זצ"ל שהיה אוהב את עמו וכולו מלא וגדוש בתורה ובמעשים טובים, היה אהוב כל כך על בני עמו וצאן מרעיתו. בערוב ימי מרן זצ"ל, כחודש לפני פטירתו, פנה אלינו ואמר, "האהבה שאתם אוהבים אותי, היא אהבת התורה". השבנו לו: "וזו אהבה שאינה תלויה בדבר", והשיב "נכון הדבר".
תורתו של מרן זצ"ל מגן לנו. עלינו להמשיך להפיץ את תורתו ופסקיו היקרים, להמשיך במורשתו, לחנך את בנינו ובנותינו לתורה, לשים אל מול עינינו תמיד את המטרה העיקרית, לעשות רצון אבינו שבשמים.
זכות מרן זצ"ל תעמוד לנו ולכם, ונזכה לראותו במהרה בימינו בתחיית המתים, יושב ראש במחול אשר עתיד ה' לעשות לצדיקים. אמן כן יהי רצון.
