בגמרא במסכת ביצה (דף טו:) אמר רבי יהושע, מצות יום טוב, חציו לה' וחציו לכם, כלומר שיש לחלק את הזמן ביום טוב, מחציתו לאכילה ושתיה וכדומה מעניני שמחת החג, ומחציתו ללימוד התורה ותפילה, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ו מהלכות יום טוב).
כתב הרמ"א (בהגה סימן תצד סעיף ג) נוהגים לשטוח עשבים בשבועות, בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה. ורבים מרבותינו האחרונים הביאו סימוכין למנהג זה, שיש בו גם זכר למה שאמרו בגמרא (שבת פח:) כל דיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, נתמלא העולם כולו ריח בשמים, כמו שנאמר "שפתותינו שושנים נוטפות מור עובר". וכן נוהגים להעמיד ענפי אילנות בבית הכנסת ובבתים, בכדי לרמוז למה שאמרו רבותינו במסכת ראש השנה (טז.) בעצרת (היינו חג השבועות) נידונים על פירות האילן.
אולם, בספר חיי אדם, הביא שהגאון רבי אליהו מוילנא ביטל מנהג זה, משום שעכשיו נוהגים הגויים להעמיד ענפי אילנות בימי חגיהם, ואם כן יש בזה איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו. אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שהגאון מוילנא ביטל מנהג זה, משום שהוא נמשך בזה לשיטתו שיש איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, בכל מנהגי הגויים, אבל לשיטת המהר"י קולון ועוד פוסקים רבים, אין איסור זה נוהג אלא בחוק שנוהגים הגויים בדרך חוק, דהיינו דבר שהוא בלי טעם, (שאז יש לחוש בו משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים), או דבר שנהגו בו הגויים לשם פריצות וכדומה, אבל במנהג שיש בו טעם אחר, כגון לבוש שלובשים אותו רופאים גויים, כדי שיהיה ניכר שהם רופאים וכדומה, אין איסור לנהוג בו, ולכן יש להניח למנהג זה שיתקיים, שמנהג ישראל תורה, ובפרט שמנהג זה הוא קדום מאד ונזכר גם בדברי חז"ל. (וכבר הזכרנו חילוק נוסף בעניין חוקות הגויים בהלכה שעסקה בשאלת החיוב ללכת עם כיפה על הראש, וכן בענין כתיבת תאריך לועזי).
כתב עוד הרמ"א, שנוהגים בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום חג השבועות, והוסיפו האחרונים שיש נוהגים לאכול גם דבש וחלב, לרמוז על מתן תורתינו שנמשלה לדבש וחלב, ולכן נהגו בני ארם צובא ועוד מעדות המזרח, לאכול בחג השבועות תבשיל אורז בחלב ("ארז בחליב") שיש בו גם סוכר, שגם הסוכר נקרא דבש בלשון הפסוק, כמו שנאמר בשמואל א' (פרק יד), ""ויטבול אותה ביערת הדבש", ופירש רש"י, שהם קנים של אגם, הנקראים בלשון ישמעאל סוקרא. ויש נותנים טעם למנהג מאכלי חלב בחג השבועות, מפני שבעשרת הדברות נתגלו לאבותינו כל חלקי התורה ומצוותיה, וכמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולות כל מצוות התורה, וכשירדו ישראל מההר אל בתיהם אחר מתן תורה, לא מצאו מה לאכול תיכף, זולת מאכלי חלב, כי לבשר היו צריכים הכנה רבה, לשחוט בסכין בדרך בלי פגם כאשר ציוה ה', ולנקר החלב וגיד הנשה, ולמלוח הבשר ולהדיחו, ועוד ועוד עניינים רבים הקשורים לכשרות המאכלים. ולכן היו זקוקים למאכלי חלב, ואנו עושים זכר לזה. ונאמרו אודות מנהג זה עוד טעמים אחרים.
ומכיון שעל פי ההלכה אסור לאכול מאכלי חלב אחרי מאכלי בשר עד שיעברו שש שעות (וכפי שביארנו בהלכות בשר וחלב), לכן מנהגינו לאכול מאכלי חלב, ואחרי קינוח והדחה כמשפט (דהיינו אכילת מעט פת וכדומה, ושתיית משקה, כפי שביארנו גם כן בהלכות בשר בחלב,) אוכלים מאכלי בשר. ומצוה לאכול ביום טוב בשר בהמה, לקיים בזה מצות שמחת החג, וכמו שאמרו במסכת חגיגה (ח:), אין שמחה אלא בבשר בהמה, וכן ישתה יין לשמחת החג, אבל יזהרו להימנע משחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק והקלות ראש שמחה אלא הוללות, ולא נצטווינו אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר. אלא ישמחו ביום טוב בדברים המותרים כגון לשורר בפה שירות ותשבחות להשם יתברך, וכן יש להשתדל לעסוק בתורה ביום החג, וכתב מרן הרב שליט"א, שנכון ללמוד בספר המצוות של הרמב"ם, ונכון גם כן לקרות בספר תהילים, כי פטירת אדונינו דוד המלך הייתה ביום חג השבועות.
מי שאינו יכול לקיים את שמחת החג בבשר, מטעמי בריאות או כשרות, יקיים מצות שמחתו בבשר עוף. וכל מה שאמרנו שאין שמחה אלא בבשר ויין, היינו לאנשים, אבל הנשים יש לשמחן בבגדים יפים או תכשיטים נאים וכדומה. ויש לשמח את הילדים בקליות ואגוזים וממתקים וכדומה.
נאמר בתורה (דברים טז) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך. לפיכך חייב אדם לשמח עמו ברגל את העניים ו האביונים והאלמנות והיתומים, והיא חובה קדושה.
