שנינו בפרקי אבות (פ"ג מ"ח), רבי אלעזר איש ברתותא אומר, תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן דוד הוא אומר, "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".
וביאור מה שאמרו "תן לו משלו", שכל מה שיש בידו של האדם, הרי הוא מאת ה' יתברך, כי אין לאדם כלום בעולמו מבלי שה' יתברך גזר עליו שיקבל את אותו הדבר. ועל כן אמר התנא, תן לו, לקדוש ברוך הוא, משלו, מפני שאתה ושלך שלו, כי כל מה שהשפיע השם יתברך עושר לעשירים, אינו אלא בבחינת "פקדון", והעשיר הוא רק כעין "אפוטרופוס" (אחראי על חלוקת הכספים) על מה שיש לו, כדי שיוכל לעזור לנצרכים ולעניים. וממילא ראוי גם הוא לחיות בעושר.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל הרחיב את הדברים, על פי מה שהלכה רווחת בשלחן ערוך חושן משפט (סימן רמו), לגבי אדם שהלך מן העולם ונפטר לבית עולמו, ובטרם פטירתו, השאיר אחריו צוואה שהוא נותן כל נכסיו מתנה לאחד מבניו. שזו לשון מרן השלחן ערוך שם:
"הכותב כל נכסיו מתנה לאחד מבניו, לא עשהו אלא אפוטרופוס, והרי הוא יורש כל הנכסים כאחד מאחיו בלבד".
כלומר, במקרה שהאב כתב שהוא נותן את כל נכסיו במתנה לאחד מבניו, אין אנו אומרים שאותו הבן הוא היורש היחידי, מפני שאנו אומדים (משערים) את דעתו של האב, שלא היה בכוונתו לנשל את כל בניו מנכסיו, אלא עשה זאת רק כדי שיהיו האחים מכבדים את אותו הבן שהתמנה כאחראי על כל הנכסים, ויהיו כל הבנים נשמעים לו בחלוקת הירושה, ולכן אותו הבן הוא אכן האחראי על כספי הירושה, אבל אינו נוטל בירושה חלק גדול יותר, אלא כאחד האחים בלבד.
וכמו כן כאשר הקדוש ברוך הוא משפיע עושר על אחד מבניו מבני ישראל, אין אותו אחד מישראל נחשב "בעלים" על עושרו, כי אם רק "אפוטרופוס", לחלקו לאחיו העניים, לתומכם ולסעדם. ובשכר זאת ראוי הוא לכבוד, כמו שאמרו בעירובין (פו.) רבי היה מכבד את העשירים, וכן רבי עקיבא היה מכבד את העשירים. וברור שהכוונה לעשירים יראי שמים וגומלי חסדים. וכתוב בספר חסידים, שיש מקרים שאיזה אדם אינו ראוי בכלל לחיות, ובכל זאת הוא חי מפני שאחרים זקוקים לו. ואם יפסיק לסייע לאחרים, מיד יסתלק מן העולם. וכן לעתים, אדם חוטא לפני ה' יתברך, והיה מן הראוי לענשו בחולאים קשים וכיו"ב, והשם יתברך אינו מעניש את אותו האדם מפני שאחרים צריכים לו וזכות הרבים תלויה בו, ועוד אפשר שיחזור בתשובה לתקן את שעיות.
ומעשה היה בהרב הגדול רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל, שפעם היה צריך לצאת לאיזה כינוס, כדי לחזק את לומדי התורה, ומפני שהיה חלש, יעץ לו אחד ממקורביו שלא יצא וישאר בביתו לנוח. השיב לו הרב, הרי הרבה ידידים היו לי, ואת כולם, "השכיבו לישון", שכבר נפטרו לבית עולמם, ורק אותי עדיין לא השכיבו לישון, וזאת משום שעדיין יש ממני איזו תועלת, והרי אם אשאר בביתי לנוח, כבר לא יהיה בי צורך כל כך, ואז חלילה גם אותי ישכיבו לישון, לכן מיהר במסירות גדולה ויצא מביתו לכנס החיזוק.
