נאמר בתורה: "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ". כלומר, כשם שיש חיוב להפריש תרומה מן הדברים הגדלים בארץ ישראל, כגון חטים, ענבים וזיתים, כמו כן יש חיוב להפריש חלה מן העיסה, (כלומר, מן הבצק). וחיוב זה שייך, הן בארץ ישראל, והן בחוץ לארץ. (כמבואר במסכת בכורות דף כז.).
מתי מפרישים
ומצות הפרשת חלה היא, שלאחר שמכינים בצק, כדי לאפות בו מאפים, לחם, חלות, עוגות, עוגיות וכדומה, יש חובה להפריש חלק קטן מהבצק, וכפי שנבאר בעזרת ה'.
ממה מפרישים
והחיוב להפריש חלה, הוא רק מעיסה שנעשית מחמשת מיני דגן, (משנה חלה פ"א), ואלו הן חמשת מיני דגן:
חטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל ושיפון.
וכל מי שעושה בצק, מאחד מן המינים הללו, חייב להפריש מהן חלה. שלאחר שהתערבו יחד, המים והקמח, ונעשה הכל בצק (הרא"ש בהל' חלה סימן ג), מפרישים ממנו "חלה".
סדר ההפרשה
לפני ההפרשה, יש לברך (בשם ומלכות, כלומר עם הזכרת ה' ממש, כמו בכל הברכות):
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲֹשֶר קִדְֹּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהַפְרִיֹש חַלָּה תְרוּמָה"
ואמנם, ישנן נוסחאות שונות בברכה זו, מכל מקום בקרב עדות הספרדים ובפרט בעיר הקודש ירושלים, היה המנהג מדורי דורות, לברך בנוסח זה. ואצל האשכנזים יש שמברכים "להפריש חלה מן העיסה".
לאחר הברכה, נוטלים מעט מן העיסה, ואומרים, "הֲרֵי זוֹ חַלָּה".
מה עושים עם החלה שהופרשה
בזמן שהיו יכולים להטהר מטומאת מת, על ידי הזאת מי חטאת העשויים עם אפר פרה אדומה, היו נותנים את החלה המופרשת לכהן, והוא היה אוכל אותה בטהרה. אבל בזמנינו שכולנו טמאי מת, ואין לנו דרך להטהר, יש לשרוף את החלה המופרשת, כדי שלא יכשלו בה. (מכיון שיש איסור חמור לאכול תרומה טמאה). וכאשר אין אפשרות לשרוף את החלה, יש מיקלים לשים אותה בשקית בפני עצמה, ולהשליכה לאשפה.
בהלכה הבאה נבאר, מאיזו כמות של קמח יש להפריש חלה.
