אשרינו מה טוב חלקינו, ומה נעים גורלם של ישראל, שזיכה אותנו ה' יתברך לעובדו, ולשם כך התקין לנו את הימים הנוראים שאנו עומדים בפתחם, ימים קדושים ומרוממי נפש, שבזכותם האדם מתקדם והולך בעבודתו המשמעותית ביותר, עבודת ה'.
היום יום ראשון, בו חל ראש חודש אלול (היום הוא היום השני של ראש חודש אלול), שהוא תחילה וראש לימי הרחמים והסליחות.
שמיטת כספים
השנה (התשפ"ב), היא כזכור שנת השמיטה. ובמשך השנה ביארנו כמה פעמים דינים הנוגעים לשנת השמיטה, ובימים הקרובים יהיה עלינו לבאר את הנקודה השנייה שיש בשנת השמיטה. שכן, מלבד מצות שמיטת הקרקעות וכל הנלוה אליה, בסיום שנת השמיטה נוהגת "שמיטת כספים", כפי שנבאר בעזרת ה'.
המקור לימי חודש אלול
שנינו בפרקי דרבי אליעזר, ארבעים יום עשה משה בהר סיני, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה, וביום י"ז בתמוז שבר את הלוחות, ועשה (שהה) ארבעים יום במחנה, עד ששרף את העגל וכתתו (וטחן אותו) כעפר הארץ, והרג את כל (מי) אשר נשק לעגל, והכרית עבודת העגל מישראל, והתקין כל שבט במקומו. ובראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עלה אלי ההרה, שסלח הקדוש ברוך הוא לישראל. והעבירו שופר בכל המחנה, להודיע שמשה עולה להר, שלא יטעו עוד אחרי עבודה זרה. עד כאן. ומבואר אם כן שביום ראש חודש אלול החל הקדוש ברוך הוא לסלוח לעם ישראל. וכך הדבר לעולם, שהימים הללו מסוגלים ביותר לסליחה וכפרה ולחזרה בתשובה.
מנהג הסליחות
מכיון שביום ראש חודש אלול, אמר הקדוש ברוך הוא למשה שיעלה לקבל לוחות שניות, שסלח לעדת ישראל, נהגו הספרדים ובני עדות המזרח, להשכים לבית הכנסת בכל יום לומר סליחות ותחנונים, מיום ראש חודש אלול, עד יום הכיפורים, שבו ירד משה רבינו מן ההר והביא לוחות שניות. ובליל ראש חודש עצמו אין לומר סליחות. על כן בשנה זו, (תשפ"ב), שחל ראש חודש אלול בימים שבת וראשון, יחלו באמירת הסליחות רק מליל יום שני (היום בלילה) אחר חצות הלילה. ומימים ימימה היו נוהגים כולם, לקום באשמורת הבוקר ממש לשם אמירת הסליחות, והיו עולים ומתעלים בימי חודש אלול, ומתעוררים לשוב בתשובה שלימה על כל מעשיהם, עד לימי ראש השנה ויום הכפורים, שאז היו מגיעים כולם למעלה רוחנית גדולה, וממש נרגשת היתה באויר האוירה המיוחדת של קדושת הימים הללו, מתוך תפילה ותשובה. ואף הילדים בני החינוך היו מתאספים יחד עם אבותיהם לבתי הכנסת בכל בוקר באשמורת, וכך יראת שמים מיוחדת היתה נסוכה על פני הבריות.
עדות האשכנזים לא נהגו לומר סליחות מראש חודש אלול, אבל נהגו לתקוע בשופר בכל יום מימים אלו (מיום א' אלול, כלומר היום בבוקר), אחר תפילת שחרית, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג.) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". גם נהגו כן כדי לערבב את השטן, ויש מקומות שתוקעים גם כן בתפילת ערבית.
ומנהג האשכנזים להתחיל לומר סליחות מליל ראשון (מוצאי שבת) שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ביום שני או ביום שלישי, מתחילים לומר סליחות מליל יום ראשון שבוע שלפניו.
