למדנו, כי מי שאינו יכול לעסוק כראוי בתורה, יש לו תקנה גדולה, בכך שיסייע ללומדי תורה אחרים לעסוק בתורה. ובענין דומה, הזכרנו פעם, לגבי מצות כתיבת ספר תורה, את דברי רבינו הרא"ש, ונחזור עליהם שוב לשלימות הענין:
דברי הרא"ש
כתב רבינו הרא"ש, שטעם מצות התורה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר תורה, אינה אלא בכדי שכל אחד יוכל ללמוד מספר התורה שלו, כמו שנאמר, "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", לכן בזמן הזה שאין אנו רגילים ללמוד מתוך ספר תורה, מצוה גם לקנות תלמוד ופוסקים כדי ללמוד בהם.
ואמנם, הלכה למעשה, עדיין יש חיוב למי שיכול, להשיג לעצמו ספר תורה, ועל כל פנים, כפי שפסק מרן זצ"ל, אפשר לצאת ידי חובת המצוה גם בשותפות, שלכל אדם יהיה חלק בספר תורה. אך על כל פנים מצוה גדולה יש למי שמזכה את הרבים בספרי קודש, במקומות שלומדים בהם.
החזקת התורה
ומן האמור אנו למדים באופן כללי, כי יש מצוה גדולה למי שיכול, להחזיק בידם של לומדי התורה, ובפרט מי שאינו לומד תורה מספיק בעצמו, שאז חובה עליו לעמוד לימין לומדי התורה. ובכלל המצוה, גם לתרום ספרי קודש לישיבות קדושות ולמקומות שילמדו בהם.
הנפטר שלמד רשב"א
והנה לפני מספר שנים, נסע הגאון רבי דב לנדו שליט"א לארצות הגולה, כדי להשפיע על נדיבי עם שיבואו לעזרת ה', לעמוד לימין לומדי התורה. לפני צאתו, נכנס לביתו של הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל, כדי לבקש את ברכתו לקראת הנסיעה.
כשהחלו לשוחח, אמר הגאון רבי גרשון זצ"ל, כי מי שמחזיק ומשפיע על אחרים שילמדו תורה, נחשב לו הדבר כאילו הוא לומד בעצמו. ואז סיפר הגאון, מעשה ששמע בעצמו מפי רבי חיים ברמן, ששמע מפי רבי בן ציון במברגר זצ"ל, שהיה המשגיח בישיבת פוניבז' בבני ברק. וכך היה המעשה:
יהודי אחד מהעיר פתח תקוה, נפטר לבית עולמו. ולפני פטירתו, ציוה שישתמשו בכספים מסויימים שלו, להחזקת התורה. בקשו מרבי בן ציון במברגר שיטפל בעצמו בכספים שהותיר המנוח.
רבי בן ציון קנה בכספים ספרים עבור הישיבה, וביניהם היה גם ספר "חדושי הרשב"א", ובאותו הזמן למדו בישיבה מסכת גיטין.
באחד הלילות, הופיע הנפטר בחלומו של רבי בן ציון, ואמר לו בעל פה דיבורים שלמים בחדושי הרשב"א על מסכת גיטין! אותו נפטר, לא למד בחייו חדושי הרשב"א, וגם רבי בן ציון לא זכר בעצמו את לשון הרשב"א, אבל מכיון שמכוח הנפטר למדו רשב"א, הוא זכה ללמוד חדושי הרשב"א בישיבה של מעלה!
סיים הגאון זצ"ל והוסיף, כי מי שמזכה את הרבים בלימוד התורה, התורה עצמה נכנסת לנשמתו ומקדשת אותו, מעלה אותו ממדרגה למדרגה. והוסיף עוד סיפור בענין זה:
האב שבא ללמוד עם בנו
היה אדם אחד, שלא היה מלומדי התורה, והוא נפטר, והותיר אחריו אלמנה עם שני ילדים. היא עלתה לארץ ישראל, וכאן הכניסה את בנה ל"תלמוד תורה". באחד הימים, אמר הילד בעצב לאמו, שמאחר ובהיותו בחוץ לארץ לא למד גמרא, הוא מתקשה מאד בגמרא, ומחר עתיד להתקיים מבחן בגמרא, ולכן הוא אינו מוכן ללכת ללימודים, שהרי בודאי יכשל. והלך לישון בצער גדול.
בבוקר, הקיץ הילד ואמר לאמו, אמא! אני מוכן למבחן! אבא בא אלי בחלום ולימד אותי את כל הגמרא! וכך היה, הלך הילד והצליח במבחן למעלה מן המשוער!
האב, כך אמר רבי גרשון, לא למד גמרא בחייו, אבל כשהבן מתאמץ ולומד, גם את האבא מלמדים בשמים, ולכן היתה לו זכות לבוא וללמוד עם בנו! (מתוך העלון "דרכי החיזוק").
מעשים אלה, יקרים הם, ובימים אלה, שכבודם של לומדי התורה מושפל עד עפר, עלינו לזכור מהו ערכה של התורה הקדושה, שאין למעלה מזכות לימוד התורה, ואין זכות בעולם שיכולה לעמוד ולהגן על ישראל בעולם הזה ולחיי העולם הבא, כמו לימוד התורה הקדושה, "כי היא חיינו ואורך ימינו"!
